Number of Facebook Pages for Party: 9


'מעבר לרעלה' וידיאוארט של תמי בתערוכה לצד הבינאלה בונציה


likes: 25. comments: 3. shares: 1.
{% trans 'Tags' %}:

הפעם מוצאי יום העצמאות בעקבות תמי בונציה בפתיחה של תערוכה בנושא "מעבר לרעלה" של אומניות מכל העולם. האימג' על ההזמנה חלק מהוידיוארט שתמי מציגה

Error loading photo. Click the small Facebook-Logo to the right, to see original status.

likes: 44. comments: 2. shares: 3.
{% trans 'Tags' %}:

חג עצמאות שמח לכל עם ישראל! 💙🇮🇱

בבית הנשיא, חוגגים יחד עם מצטייני צה״ל את הביחד ואת הרעות שמאפיינת רק אותנו, הישראלים. נזכרים בנס הגלוי מלפני 71 שנים, ומבינים שגם למשימות שעוד נותרו לנו: צדק חברתי, שוויון והבאת השלום - עוד נוכל!

וכמילות השיר: ״בואו נעשה לנו חג - כי מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה״.

Error loading photo. Click the small Facebook-Logo to the right, to see original status.

likes: 495. comments: 60. shares: 49.
{% trans 'Tags' %}:

Error loading photo. Click the small Facebook-Logo to the right, to see original status.

likes: 4,074. comments: 159. shares: 49.
{% trans 'Tags' %}:

חג עצמאות שמח ישראל!

אני מאחל לך מדינה אהובה שפשוט נדע כולנו לשמור עליך בדיוק כפי שנולדת: בית לאומי לעם היהודי כולו שהשוויון מובטח בה תמיד לכל אדם. שנהיה תמיד עם חופשי בארצנו. חג שמח 🇮🇱

Error loading photo. Click the small Facebook-Logo to the right, to see original status.

likes: 838. comments: 64. shares: 36.
{% trans 'Tags' %}:

אחת המחשבות הראשונות שחלפו בראשי כאשר הבנתי שלא אהיה בכנסת ה- 21 היתה מה יהיה עם חוק ההמשכיות לחללי צה״ל. מה יהיה עם עשרות המשפחות השכולות שליוויתי ומבקשות מהמדינה שתאפשר להן המשכיות מבנם שנפל, לא הספקתי להשלים את המלאכה.

יש לנו חוב ערכי, מוסרי ורגשי למשפחות השכולות, ויום הזכרון רק מחדד את המובן מאליו במדינת ישראל למודת השכול. למענן, למען ההורים השכולים שאיבדו את היקר להם מכל ורוצים המשכיות לבן שלא ישוב עוד, חייבים להמשיך את חוק ההמשכיות שיזמתי.

הבוקר שוחחתי עם הדרת ורוני מאירי, ההורים של שקד ז״ל אותם ליוויתי במהלך השנתיים האחרונות, ובבית העלמין הצבאי בכפר סבא פגשתי את אירית ואשר שחר, הוריו של עומרי ז״ל.

הבטחתי להם, שהמאבק על חוק ההמשכיות, שיאפשר להם ולעוד הורים שכולים לזכות בנכד מבנם שנפל, עוד יימשך.

Error loading photo. Click the small Facebook-Logo to the right, to see original status.

likes: 208. comments: 32. shares: 7.
{% trans 'Tags' %}:

השנה סיפרתי על "גוזלי" ו"פיסטוקי", שמות החיבה שהעניקה אמא של סמ"ר בניה רובל, שנפל בצוק איתן, לבנה, בגלל שהיה כל כך קטן בילדותו, ועל סרן רוני ויינר ז"ל, מראשוני הנטמנים בבית העלמין בחולון, שנפל ביומה הראשון של המערכה הקשה ביום הכיפורים, וממש כמו אליפלט מהשיר היה צנוע וביישן אבל התגלה כגיבור אמיץ לב הלוחם מול האויב כשהוא חשוף בצריח הטנק.

זה היה בבית העלמין הצבאי בחולון, שם יצגתי את הממשלה. בניה ורוני הם שניים מתוך 550 החללים הטמונים שם.

בכל שנה אני בבית עלמין אחר, הלומה מהאוקיאנוס העמוק של הכאב שמתנקז למקום אחד ולרגע אחד. לפני כן אני קוראת את סיפורי הנופלים הטמונים באותו בית עלמין.

על החן ועל החסד, על הכשרונות ועל התחביבים, על הנעורים ועל האהבה, על הגיוס לצה"ל שביגר אותם פתאום וגילה בהם תכונות חדשות, על החלומות ועל התקוות, ועל כל מה שיכלו להיות.

נאלצת לבחור שניים או שלושה לדבר עליהם, אבל אף פעם אני לא יודעת אם המשפחות שעל אהוביהן סיפרתי נמצאות בטקס או לא.
הפעם הם באו אלי אחרי, חנוקים מהתרגשות. אשה יפה, עם בעלה, שהיתה החברה של רוני, ועמדה להתחתן אתו, ובת עשרים כשנפל ב- 1973. "זו השנה הראשונה שאמא שלו לא מגיעה", ספרה. "היא נפלה, והיה לה קשה".

ואבא של בניה, עם חולצה שעליה הדפס פניו הקונדסיים של בנו, עם עיני שקד גדולות וצוחקות. ועל פניו המאופקים של האב חרוט כל צער העולם.

"לעיתים קרובות אנחנו שומעים על כך שאנשים, לכאורה, עושים רק מה שמשתלם להם. או כל מיני רטינות על כך שהצעירים באופן ספציפי, שקועים רק בעצמם. היש תזכורת טובה ומכאיבה יותר לכך שהטענות האלה אינן נכונות?
מספיק להסתכל על קורות חייהם הקצרים והיפים של מי שנטמנו כאן במערכות האחרונות.

צעירים נפלאים, ערכיים, חכמים, אכפתיים, מחויבים, מוסריים, מתנדבים, מחנכים. בחייהם ובמותם לימדו אותנו מהי ערבות הדדית, מהי אחריות, מהו אומץ לב, מהי חברות..."
לדברים המלאים שלי, צפו בנאום:


likes: 522. comments: 76. shares: 78.
{% trans 'Tags' %}:

בחלקה הצבאית לחללים הדרוזים בשפרעם:

״מילותינו צרות מלהכיל את הוקרתנו לתרומתה האדירה והנאמנה של העדה הדרוזית כולה, עדה קטנה ומובחרת, לבניין האומה עוד בהנחת היתדות הראשונים. מהרי הגליל וממורדות הכרמל ירדו לוחמים דרוזים כדי לסייע במלחמת העצמאות למלחמת המגן היהודית.

העם היהודי למוד הסבל יודע שחירותו וקוממיותו הושגה במחיר גבורתם של טובי בניכם. כבר 71 שנה שאנו קוברים את ילדינו במאבק המגן שאין רואים את סופו. שוב ושוב נופלים ההולכים ראשונה בחוד המחנה; ובניכם תמיד עמנו שם- שכם אל שכם.

אני יודע שבלבכם פצע פתוח. גם לבי כואב על חוק הלאום החסר והמפלה כי שומר אחי אנוכי ואחי שומר גם הוא אותי. דעו נא כי אני אינני מוכן לוותר עליכם כאחים והשותפים שווים ואנו מחויבים בתיקונו. השיוויון שיצר המוות בין דרוזים ליהודים במותם בהגנה על המולדת הוא אותו השיוויון שאנו מצווים בו גם בחיינו פנימה בתוכה״.

Error loading photo. Click the small Facebook-Logo to the right, to see original status.

likes: 1,311. comments: 116. shares: 136.
{% trans 'Tags' %}:

יום הזיכרון הוא יום בו כולנו מחבקים את המשפחות השכולות, עבורן כל יום בשנה הוא יום הזיכרון.

זה העשור הרביעי שאני פוקד את כל המשפחות השכולות בשדרות ביום זה. אני מתמלא השראה בכל פעם מחדש מכל המשפחות שבוחרות בחיים למרות הכל.

בכל שנה אני רואה איך הסולידריות בתוך המשפחה מחזקת את כולם. הילדים והנכדים גדלים להעריץ את החייל או החיילת שנפלו. הם עצמם מתגייסים, משתחררים, לומדים, משתלבים בעשיה בכל תחומי החיים - והשכול שפקד אותם דווקא הופך אותם לטובים יותר ולמחויבים יותר מכל לחיים.

בשנים האחרונות הכרתי אישית גם את משפחותיהם של אורון שאול והדר גולדין. מחוייבותינו להורים ולמשפחות ששולחות את ילדיהם לצבא היא לעשות הכל כדי להשיבם הביתה. לא נשכח זאת היום ולא נפסיק לפעול להשבתם בכל יום אחר.

אני פונה לכל המשפחות השכולות בישראל - הבחירה שלכן בחיים היא השראה לכולנו.

יהי זכרם וזכרן של בנינו ובנותינו ברוך.

צפו בדברים שאמרתי היום, בבית העלמין הצבאי בשדרות. קישור לנאום בתגובות.

Error loading photo. Click the small Facebook-Logo to the right, to see original status.

likes: 100. comments: 5. shares: 31.
{% trans 'Tags' %}:

אילן יצוק מרוך
אנחנו הדור שגדל בין ששת הימים ליום כיפור, בשש שנים הפכנו מילדים בכיתה ח' ללוחמים כבר שנתיים בצבא. גדלנו בשכונת נווה מגן במושבה של אז רמת-השרון, בשכונה של אנשי צבא קבע.
סוף שנות השישים, ראשית שנות השבעים, מרד צעירים בעולם וגם אצלנו. מוזיקת רוק רועשת, שיער ארוך, סמים.
את אילן הכרתי בכיתה ב' כשעברנו לנוה-מגן ומיד הפכנו להיות החברים "הכי טובים", כך קראנו לזה אז. ככל שהתבגרנו השוני ביננו "החברה" לבין אילן, הלך וגדל. אנחנו התפרענו והשתוללנו, שמענו מוזיקת רוק כבד, זרקו אותנו מבית ספר בגלל השער הארוך שלנו, רבנו עם ההורים והחלפנו חברות והן החליפו אותנו, ואילן לא.
בדיוק כפי שהוא נראה בצילומים – יפה, עדין ומסודר כך הוא היה.
אנחנו גידלנו קוצים והוא היה נעים ורך. וכולם אהבו אתו,
אנחנו הבנים שאיזן אותנו, המבוגרים, ההורים שלנו שרצו שגם הילדים שלהם, אנחנו, נהיה כמוהו, רגועים ומחייכים ואוהבים,
ובעיקר בעיקר הבנות. אילן היה אהובן של הבנות, החבר הכי-טוב שלהן, עליו הן יכלו לסמוך – בוודאי לא עלינו.
ואז התגייסנו לצבא/ כל החברה חוץ ממני הלכו לשריון, וערב מלחמת יוה"כ הם היו מ"מים צעירים בשריון – למעשה הם היו "בשר התותחים" של עם ישראל, הם אלו שבלמו על גופם את הצבא הסורי והמצרי. והעולם שלנו התהפך. תיאר את זאת הסופר יורם קניוק במסה שכתב לזכרו של אילן "אילן יצוק מרוך":
"איך נהפך רוך אנושי כזה לכוח. אינני יודע. בבוקר נודע שנער נבלע באדמה. איזו חוקיות בלתי מתקבלת על הדעת.
הילדים הללו גדלו נכלמים מעט. מעליהם סכך הצל של דורות אפלי-תהודה. גיבורים ענקיים קדמו להם וסככו עליהם. הם נפלו בין המיטות: בין האור האחר, הזר, מלא שובבות נעורים של פופ ושער ארוך, חופש ענקי ונעורים המבקשים להיות נצחיים. לבין השבועה הנחרצת שאחרים נשבעו בשמם. הם קיבלו דברים במין אלם. איש לא שאל אותם. הם לא הרימו קול הם לא תבעו תביעות. הם הביטו בך כאילו אתה התשובה לשאלה שהם לא שאלו... ציפו מהם שהם יהיו משהו... איש לא אמר להם מה.
הנער היה רך וענוג. היה לו החיוך המדהים שיש לפעמים לתינוק ישן. כאילו צריבה פנימית עם אושר תהומי חבורים יחד.
ואז פתאום נהפך הרוך הזה לאיזה הולם בלתי מובן; לאגרוף בלתי מתקבל על הדעת..... כמו פרפר מכה אויב ואיני מבין מנין הנביעה הזאת?".

סיפור המלחמה של אילן מצמרר ומדהים. בשישי לאוקטובר הוא נשלח עם מחלקת הטנקים שלו לתעלה הגיע, נלחם, נפצע, המשיך, הטנק נפגע, נטש למעוז הסמוך "מילאנו". בלילה השני הם החליטו לפנות את המעוז ועם מי שנשאר בחיים לצאת במסע לילי רגלי מזרחה אל עבר כוחותינו. עם אור ראשון הם זיהו טנקים שלנו שפתחו עליהם באש כי היו משוכנעים שמדובר בחיילים במצרים. אילן חטף טלית של אחד מהחיילים ועם גיל אופיר פרש אותה, ורץ חשוף בין הכדורים מול הטנקים היורים שלבסוף זיהו אותם כישראלים
על כך הוענקה לו לאחר המלחמה אות המופת,

לאורך כל המלחמה דאגתי לחברים, חששתי להם, חשבתי עליהם, כיצד הם שורדים? האם הם שורדים? אבל אילן היה בטוח אצלי!
הוא כל כך עדין שלא "מתאים" למלחמה, הוא לא יכול להיפגע,
התחושה הזו התחזקה אצלי לאחר שקיבלתי בתחילת המלחמה דרישת שלום עקיפה ממנו ושמעתי את הסיפור שלו על הפציעה, מוצב מילאנו והטלית. זהו, אילן בטוח, אדם לא יכול להכיל יותר – בוודאי לא אילן.

אבל אצלו זו הייתה רק ההתחלה, הוא מצא טנק אחר, ארגן צוות והמשיך, וכך במהלך המלחמה הוא החליף ששה טנקים שנפגעו זה אחר זה חצה את התעלה מערבה ושם במצרים נפגע מכדור של צלף מצרי, התמוטט בצריח, ונהרג במקום.

ומאז אילן מלווה אותי. שנים ארוכות של מועקה, שאכזבתי, שאכזבנו, אנחנו יתר החברים. משלושת הכיתות המקבילות בבי"ס ממלכתי ד' בנווה מגן, ארבעה חברים נהרגו, שלושה קיבלו אותות מופת,
אף אחד מהנותרים לא נשאר בצבא להמשיך להגן על המדינה ואני הייתי החריג היחיד, כולנו פנינו כל אחד לענייניו וכאילו ברחנו מאחריות לאומית.

מתוך התחושה הזאת שלושים שנה אחרי כתבתי מכתב לתמי ומוסיק ההורים של אילן "אנחנו ששמטנו את הכפפה".
ואני כותב: "שלושים שנה אחרי אני מסתכל סביבי ושואל את עצמי:
אנו שנותרנו, האם אכזבנו? והלא כל אחד מאתנו, החברים החברות של אז שקוע בעולמו האישי, עם משפחתו, עיסוקיו, קשייו וחוויותיו, ומסביב האדמה עדיין רועדת.
האם שמטנו את הכפפה? האם הפנינו עורף לייעודנו?
האם אז לפני שלושים שנה, הכפפה כבר ניתנה בידינו?
אינני בטוח. אינני יודע. אולי בסתר ליבם איחלו לנו הורינו שנשתחרר מהנטל, מהמשא שאותו הם סחבו על גבם, בכדי שכל אחד מאתנו, יחיה את חייו הייחודים כפי שאנו חיים אותם היום? אולי כך.
ומה אתנו? ומה על אחריותנו שלנו? אחריותנו לילדנו?
ואילן שלא חזר? ששילם את מלא המחיר כבר אז, ולא ניתנה לו אפילו ההזדמנות לבחור?"

לפני שש שנים, ארבעים שנה אחרי אותה המלחמה, אני מושבע לכנסת ואת נאום הבכורה שלי אני פותח במילים:
" אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה,
אני עומד כאן כשליחם של חברים ושותפים לדרך שעברו איתי מסע ארוך בנבכי החברה הישראלית, חלקם כבר אינם כאן אתנו. אני עומד כאן , ולצידי, היום עומדים כאן לצדי: אילן גדרון, מיכאל תמרי, קובי חפץ ויגאל גלעדי, זיכרונם לברכה, חברי לכיתה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. אברהם כהן ויוסי ניר חברי לצוות, שלמה ביידץ, מפקד הצוות שלי, אמיתי נחמני, המפל"ג שלי ,יהודה חבר, נהג הזחל"ם שלי, עמית בן חורין שנפל לצידי, ורפי בר-לב בן דודי, כולם נהרגו באותה מלחמה. איתמר בן דוד ועוזי יאירי, שנהרגו בקומה השנייה של מלון סבוי, בעוד אנו מטהרים את הקומה הראשונה, יוני נתניהו מפקדי, מפקד היחידה, שנהרג באנטבה כשאנו אחריו, ברק שרעבי, שנהרג מעבר לקוי האויב תחת פיקודי כמפקד סיירת מטכ"ל, ועוד רבים אחרים שנפלו, והם כולם, כעת, פה איתי".

וכן, כולם ועוד רבים אחרים נמצאים כאן אתנו. הם השאירו לנו את האחריות, לכל אחד מאתנו, כל אחד בדרכו האישית, לפעול למען הזולת, למען העם, להקשיב, להסתכל אחד על השני ולהתחשב אחד בשני,
יהי זכרם ברוך

Error loading photo. Click the small Facebook-Logo to the right, to see original status.

likes: 1,003. comments: 97. shares: 133.
{% trans 'Tags' %}: