ארבע סכנות, אתגר אחד
--
כמה ימים לפני יום העצמאות ה-71 שלה נחתו מאות טילים על ישראל. זו היתה תזכורת כואבת לכך שהאתגר הביטחוני תמיד יהיה כאן. אלא שלצד האיום הביטחוני הולכים ומצטברים איומים מבפנים, חמורים לא פחות. ישראל עומדת היום בפני ארבע סכנות פנימיות, שמייצרות לה אתגר מרכזי אחד:
--
4 הסכנות:
--
1. הקיצוניות –

בכל תולדות הדמוקרטיות ממשלות תמיד עשו אותה טעות: כדי לסדר לעצמן קואליציה נוחה הן הכניסו פנימה את הקיצוניים. המנהיגים שעשו זאת הסבירו בקריצה שהשותפים החדשים אמנם קיצוניים וחסרי אחריות, אבל הם מיעוט קטן ולא תהיה להם כמעט השפעה. הדבר שהם שכחו הוא שאידיאולוגים קיצוניים הם אנשים נחושים וחסרי מעצורים, הם תמיד בסוף גוררים אחריהם את הרוב המתון, ואז משתלטים עליו.

בממשלה הנוכחית יהיה גוש קיצוני מאי-פעם של אנשים חייכנים ופוטוגניים שמחזיקים בדעות גזעניות וחשוכות. יהיו שם אנשים שמאמינים שאסור לקרוא לאשתך בשמה הפרטי או לשבת לידה. אנשים שרוצים לאסור הפלות ולחוקק נגד להט"בים. יהיו כאלה שמאמינים ואומרים שהערבים הם עבדים שנועדו לשרת את עם ישראל. תהיה כנראה קבוצה שתדחוף חזק מאוד לסיפוח מלא של יהודה ושומרון, כולל 2.9 מיליון פלשתינים. בקיצור, לא מעט דעות ועמדות שנחשבו עד עתה לשוליים הסהרוריים יהיו עכשיו חלק מהממשלה. אם אנחנו יכולים ללמוד משהו מההיסטוריה, לא ייקח להם הרבה מדי זמן להשתלט עליה מבפנים.

(אני יודע שיהיה כאלה שיגידו מיד "אז תיכנסו לממשלה ותמנעו את זה". גם אילו רצינו, ואנחנו לא, אין ולא תהיה הצעה כזו על השולחן. נתניהו רוצה את "השותפים הטבעיים" ורק אותם. כדי להבין למה, לכו לסעיף הבא)

2. הרבה פחות דמוקרטיה –

אחת הבעיות הגדולות עם הפגיעה בדמוקרטיה, היא שזה לא קורה ברגע אחד. ידיד טורקי שלי, חבר פרלמנט לשעבר, אמר לי לא מזמן בכנות, "אני לא יודע מתי הפסקנו להיות דמוקרטיה. פספסתי את הרגע שזה קרה". הידיד חי היום בשבדיה עם משפחתו, מחשש לחייו.

נסו רגע לנתק את עצמכם מעמדותיכם ודעותיכם (משימה קשה, אני יודע) ולשאול את עצמכם מה הייתם חושבים על מדינה זרה - נגיד במרכז אמריקה - שבה התקשורת הידרדרה למקום ה-88 במדד חופש העיתונות, מתחת לאלבניה וסיירה-ליאון, השליט החשוד בשחיתות תובע לעצמו חסינות מפני חקירות פליליות, מקורביו מרוויחים מיליונים מעמלות על עסקאות נשק מפוקפקות, הפרלמנט פועל לעקר את סמכותו של בית המשפט העליון, חופש הדת נדרס על בסיס קבוע בידי פוליטיקאים המשוכנעים שאלוהים מדבר אליהם.
באותה מדינה רחוקה נערכו לאחרונה בחירות שבהן ניצח השליט הנצחי, אחרי שהפיץ שמועה זדונית שיריבו העיקרי הוא חולה נפש. הטענה הזו היתה מגובה במערך שלם של תקשורת מגויסת ורשתות חברתיות שממומנות בכסף כבד שמקורותיו עלומים. לרשות איזה סוג של שליטים עומד מערך כזה? מה מצבה של הדמוקרטיה במדינה שתיארתי עכשיו?

אני יודע שהאזהרות האלה כבר נמאסו על כולם. אם בטורקיה היו מעט מדי נורות אזהרה, בישראל יש יותר מדי. במשך שנים השמאל הרדיקלי נהג לזעוק "קץ הדמוקרטיה" בכל פעם שעצרו פלשתיני במחסום. עכשיו, כשזה קורה באמת, לאף אחד אין כוח להקשיב. אלא שעדיף שנוציא את הראש מהחול. במאה ה-21 דמוקרטיות אינן מתות במפתיע, הן אוכלות את עצמן מבפנים. איש כבר אינו כובש את תחנת הטלוויזיה המקומית. שום כנופיה לא עולה עם טנקים על ארמון הנשיאות. בטורקיה, בהונגריה ובפולין ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי, יצרו תהליך דמוקרטי, שבסופו בוטלה הדמוקרטיה. אם חוק החסינות ופסקת ההתגברות יעברו, ישראל תחדל להיות הדמוקרטיה שהכרנו. תשאלו כל תלמיד י"ב שעשה החודש בגרות באזרחות. פשוט אין דבר כזה דמוקרטיה שבה אין הפרדת רשויות והשליט חסין בפני החוק. אם החוקים האלה יעברו, אנחנו נקום בבוקר ונגיד לעצמנו "הנה, שום דבר לא קרה, סתם ניסו להפחיד אותנו", אבל אחרי שנתיים נסתכל אחורה ונבין שפספסנו את הרגע. ישראל חדלה להיות דמוקרטיה מלאה.

נתניהו אגב, לא מכרסם בדמוקרטיה הישראלית מסיבות אידיאולוגיות. הוא פוחד מהכלא. כמעט ואפשר להבין אותו. הוא הגיע למסקנה (המוצדקת כנראה) שאם ישראל תמשיך להיות דמוקרטיה מתוקנת עם מערכת משפט עצמאית, הוא יגמור את חייו בבית הסוהר. הוא לא מוכן שזה יקרה, אפילו במחיר הפיכת ישראל לדמוקרטיה-מינוס. השאלה היא איפה אנחנו מעדיפים לחיות, בהונגריה או בדנמרק? בפולין או באנגליה?

3. משבר כלכלי –

איך מדברים על כלכלה בלי לשעמם את כולם? אני מניח שאין דרך, אבל זה יהיה קצר ואכזרי. אחרי שש שנים של צמיחה ויציבות, ישראל צועדת לתוך משבר. אנחנו תיכף נרגיש את זה בכיס שלנו. הצמיחה נמוכה, החוב הלאומי עולה, ההשקעות בתעשייה יורדות. כל זה לא היה מחויב מהמציאות. המשבר הנוכחי הוא לא תוצאה של תהליכים כלכליים, אלא של התפרעות ממשלתית חסרת אחריות. ממשלת נתניהו הרביעית בזבזה מיליארדי שקלים שלא היו לה, בעיקר על פוליטיקאים ומפלגות. היא יצרה "בור תקציבי" שגודלו הסופי אינו ידוע עדיין, אבל הוא יהיה לא פחות מ-20 מיליארד שקל. בנוסף לזה היא תצטרך עכשיו לשלם עשרות מיליארדים לשותפים הקואליציוניים. לממשלת נתניהו החמישית מגיעים השותפים דורשניים ודורסניים מתמיד. יהדות התורה הבטיחה למצביעיה דירות (!) והגדלת קצבאות. סמוטריץ' רוצה לבנות בהתנחלויות. ש"ס לא תסתפק בפחות.

מאיפה יגיע כל הכסף? נתניהו לא רוצה להעלות מיסים, אבל לא בטוח שתהיה לו ברירה. בינתיים הוא יגדיל את הגירעון ויחתוך בתקציבים החברתיים. כשאומרים לציבור "קיצוץ בתקציבי הממשלה", הוא דווקא מבסוט. אף אחד לא אוהב משרדי ממשלה. אלא שאז מתברר לו שהכוונה לתקציב של החינוך של הילדים שלו, לשירותי הרווחה (שגם ככה מגרדים את התחתית), לרשויות המקומיות, לחיים עצמם.

כל זה רע מספיק כשלעצמו, אבל אם תסתכלו על סעיף 1 ו-2, המשמעויות מחמירות. הקיצוניות תמיד פורחת בתקופות של משבר כלכלי. הקיצונים לא מציעים לנו פתרונות (כי פתרונות זה עסק מסובך), אלא אומרים לנו על מי לכעוס. למול החרדה הם מספקים לנו אשמים: השמאלנים, הערבים, האיחוד האירופי, האליטות, הטייקונים, התקשורת. הכעס שהם מלבים מוביל לפגיעה נוספת בדמוקרטיה. למול משברים אנשים משכנעים את עצמם שצריך שליט חזק שיטפל בבעיות. למעשה, שלטון ריכוזי הוא הגוף האחרון שיכול לטפל ביעילות במשבר כלכלי. זה הוכח שוב ושוב ללא עוררין. זוהי אמת אוניברסלית, אבל אנשים מסרבים להאמין בה. למה? זה מוביל אותנו לבעיה מספר 4.

4. מותה של האמת –

כמה פלשתינים יש ביו"ש? באחת מישיבות ועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים אמר לנו קצין של המנהל האזרחי שמדובר ב-2.9 מיליון. הוא נתקל בתגובה נזעמת של אחד הח"כים מן הימין הקיצוני שהנתון הוא מזימה שמאלנית, יש רק 1.5 מיליון. הקצין הנבוך הסביר שמדובר בסטטיסטיקה לא בעמדה פוליטית והמספר הזה מקובל גם על האמריקאים. זה לא עזר כמובן. הח"כ הזועם היה משוכנע שמדובר במספר מנופח שמטרתו לגרום לנו לרצות לסגת מהגדה. הויכוח הזה מעניין מפני שהוא עוסק במספרים, ומספרים אמורים להיות מוחלטים. אלא שאפילו הם כבר נפלו קורבן למלחמת הנרטיבים. כמה כסף מקבל תלמיד ישיבה? האם מחירי הדירות עלו או ירדו? איזה חלק מתקציב החינוך מגיע לתלמידים? (אני אחסוך מכם את המתח: אף אחד לא יודע). האם הרווחנו או הפסדנו על מתווה הגז? התשובה לכל אחת מהשאלות האלה אינה נמצאת על גיליון אקסל, אלא על המפה הפוליטית. לכל צד יש עולם עובדות משלו, מותאם בקפידה לעמדה שאיתה הגיע מהבית.

התהליך הזה אינו אופייני כמובן רק לישראל. מדובר בצרה-צרורה גלובאלית. העולם השתגע מרוב מידע. הרשתות החברתיות מסדרות לנו "פיד" שמזרים אלינו מחקרים ועובדות וגרפים וסטטיסטיקות שמוכיחות מעל לכל ספק שצדקנו מהרגע הראשון. כל מה שחשבנו על ההתנתקות, על אוסלו, על ביבי, על החרדים, על הערבים, על ביבי כמובן, הכל נכון לגמרי. זה, למשל, פשר הזעם שתוקף אנשי ימין שפוגשים שמאלנים שמאמינים שאוסלו היה הדבר הנכון. איך הם מעיזים? הרי יש עובדות. הן ברורות, הן מוכחות, כולל שמות ההרוגים ומספרי הפיגועים. הם רק לא זוכרים שבני שיחם רואים ב"פיד" שלהם עובדות אחרות לגמרי, מוצקות ומשכנעות לא פחות, שמוכיחות בדיוק את ההיפך. על כך כתב מיכה גודמן שהבעיה בחברה הישראלית שכל צד בה תופס את הצד השני לא כטועה, אלא כהרסני. אנחנו לא מתווכחים עם מי שחושב אחרת, אלא עם מי שעלול להרוס את כל מה שאנחנו אוהבים. זוהי עמדה נפשית שונה לגמרי. היא חוסמת בפנינו את הדיאלוג ההכרחי שהוא נקודת המוצא לפתרון של בעיות 2,1 ו-3.

אז מה עושים?
--
האתגר
--
כל הבעיות שתיארתי מתכנסות לאתגר לאומי אחד, או לרגע של בחירה לאומית. היא לא תהיה קלה, אבל זה מה שעושים ביום העצמאות – בוחרים דרך. אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו עדיין רוצים להיות דמוקרטיה מערבית ליברלית, או שאנחנו רוצים להיות מדינה דתית יותר ושמרנית יותר, שתהיה דמוקרטית פחות. האם אנחנו הולכים קדימה או אחורה? אל העתיד או אל העבר?

יהיו כאלה שיגידו לכם שאין סתירה. שיש דרך לשלב בין העולמות. הם טועים. ועוד איך יש סתירה. ישראל לא תוכל להיות בו זמנית גם אומת הסטרט-אפ וגם מדינה שבה חלק גדול מהאוכלוסיה אינו מלמד את ילדיו מתמטיקה ואנגלית. היא לא תוכל להיות מדינה שבה אין זכויות ללהט"בים אבל בוגרי 8200 מתבקשים לא לעבור לפאלו-אלטו. היא לא תוכל להיות מדינה שבה לשליטים מותר להיות מושחתים אבל לאזרחים אסור. זה לא יחזיק מעמד. לא ברמה הכלכלית, לא כחוזה אזרחי בין האדם למדינתו.

בניגוד למה שמנסה הממשלה למכור לנו, הפעם זה לא דיון על שמאל וימין. הרי גם האמא הכי ימנית בדימונה רוצה שהילד שלה ילמד אנגלית ברמה הגבוהה ביותר ויפתח יום אחד סטרט-אפ. החלוקה בין ימין לשמאל רלוונטית בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני. אין לה שום קשר למאבק בין הקידמה לשמרנות. במאבק הזה, יש לנו החלטות לעשות. החלטות ספציפיות, מיידיות, שיקבעו את אופייה של מדינת ישראל. קידמה אינה עוסקת רק בטכנולוגיה או בחדשנות. רוסיה למשל מצטיינת בסייבר יותר מאתנו מבלי להיות מדינה מתקדמת. קידמה היא אופי המדינה, הקשרים שהיא טווה, היחסים המתקיימים בין אזרחיה.

"הדיון", כדברי ג'ורדן פיטרסון, "לא יכול לעסוק רק בזכויות שלנו, אלא גם באחריות שאנחנו צריכים לקחת". אנחנו צריכים לקחת אחריות. להגיד "לא" לחוק החסינות, להגיד "לא" לפסקת התגברות, להגיד "לא" לסיפוח חד צדדי. אנחנו צריכים לתמרץ בתי ספר שמלמדים מתמטיקה ואנגלית, למנוע קיצוץ בתקציבים החברתיים, להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות. אלו צעדים מעשיים, אבל מאחוריהם צריכה לעמוד תפיסת עולם חדה: ישראל צריכה להיות מדינה מתקדמת, מערבית וליברלית. כל אפשרות אחרת תסיג אותנו אחורה. הרחק הרחק אחורה.


likes: 3,878. comments: 619. shares: 801.
{% trans 'Tags' %}: