השנה סיפרתי על "גוזלי" ו"פיסטוקי", שמות החיבה שהעניקה אמא של סמ"ר בניה רובל, שנפל בצוק איתן, לבנה, בגלל שהיה כל כך קטן בילדותו, ועל סרן רוני ויינר ז"ל, מראשוני הנטמנים בבית העלמין בחולון, שנפל ביומה הראשון של המערכה הקשה ביום הכיפורים, וממש כמו אליפלט מהשיר היה צנוע וביישן אבל התגלה כגיבור אמיץ לב הלוחם מול האויב כשהוא חשוף בצריח הטנק.

זה היה בבית העלמין הצבאי בחולון, שם יצגתי את הממשלה. בניה ורוני הם שניים מתוך 550 החללים הטמונים שם.

בכל שנה אני בבית עלמין אחר, הלומה מהאוקיאנוס העמוק של הכאב שמתנקז למקום אחד ולרגע אחד. לפני כן אני קוראת את סיפורי הנופלים הטמונים באותו בית עלמין.

על החן ועל החסד, על הכשרונות ועל התחביבים, על הנעורים ועל האהבה, על הגיוס לצה"ל שביגר אותם פתאום וגילה בהם תכונות חדשות, על החלומות ועל התקוות, ועל כל מה שיכלו להיות.

נאלצת לבחור שניים או שלושה לדבר עליהם, אבל אף פעם אני לא יודעת אם המשפחות שעל אהוביהן סיפרתי נמצאות בטקס או לא.
הפעם הם באו אלי אחרי, חנוקים מהתרגשות. אשה יפה, עם בעלה, שהיתה החברה של רוני, ועמדה להתחתן אתו, ובת עשרים כשנפל ב- 1973. "זו השנה הראשונה שאמא שלו לא מגיעה", ספרה. "היא נפלה, והיה לה קשה".

ואבא של בניה, עם חולצה שעליה הדפס פניו הקונדסיים של בנו, עם עיני שקד גדולות וצוחקות. ועל פניו המאופקים של האב חרוט כל צער העולם.

"לעיתים קרובות אנחנו שומעים על כך שאנשים, לכאורה, עושים רק מה שמשתלם להם. או כל מיני רטינות על כך שהצעירים באופן ספציפי, שקועים רק בעצמם. היש תזכורת טובה ומכאיבה יותר לכך שהטענות האלה אינן נכונות?
מספיק להסתכל על קורות חייהם הקצרים והיפים של מי שנטמנו כאן במערכות האחרונות.

צעירים נפלאים, ערכיים, חכמים, אכפתיים, מחויבים, מוסריים, מתנדבים, מחנכים. בחייהם ובמותם לימדו אותנו מהי ערבות הדדית, מהי אחריות, מהו אומץ לב, מהי חברות..."
לדברים המלאים שלי, צפו בנאום:


likes: 539. comments: 77. shares: 78.
{% trans 'Tags' %}: