"גם בשבתו בכלא הצליחו קצב ושלוחיו לנהל קמפיין הכפשה נגדי. המחשבה מה עשוי לקרות עם שחרורו גורמת לי להרגיש כמו לפני צונאמי. האם שוב חברותיי ואני צפויות לספוג מדי יום מטר של רעל וארס שיופצו נגדנו ברשתות? האם שוב איאלץ לצפות בו פוגע בי בראיונות ובמסיבות עיתונאים? האם הוא לא פגע בי די?"
כך כתבה אחת הנפגעות טרם הדיון, אחת מיני רבות. חלקן אזרו אומץ והתלוננו, אחרות מעולם לא.

אומר בכנות- אין שמחה בלבי, אינני מהרוקדות על הדם, אינני מהשמחות לאיד.

אולם מחשיפת הפרשה, דרך המשפט ועד הטיעונים לקיצור העונש, קצב המשיך וניהל מסע השמצות נגד המתלוננות, מעולם לא לקח אחריות ולא הביע בדל של חרטה. את סבלן של הנפגעות הפך קצב למסע ההתקרבנות האישי שלו. הוא הקורבן, הן התוקפות. היפוך מוחלט של היוצרות.

המסר שעולה מהחלטת ועדת השחרורים היום צריך להדהד ולהיחרט בתודעתנו. נגמרו הימים בהם אונס והטרדה עוברים בשתיקה. נגמרו הימים שבעלי השררה מטילים אימה בקורבנותיהם ואיש אינו פוצה פה. נגמרו הימים של הנחות הסלב, גם כשמדובר באזרח מספר 1; ואנו בעיצומו של מסע שיביא לקיצם את הימים בהם נפגעות שותקות ומפחדות להתלונן. המסע הזה דורש הרבה אומץ, אך מחייב גם גיבוי מהחברה, ממוסדות השלטון וממערכת המשפט. דרך ארוכה עברנו במאבק, וזהו צעד נוסף בדרך להפיכת המרחב הציבורי לנקי מהטרדות. לא נחזור אחורה בשום מחיר.


likes: 49. comments: 4. shares: 1.
{% trans 'Tags' %}: