העבודה

205,575 (0.00% בחודש האחרון)

טוען נתונים נוספים...

שלי יחימוביץ / באתר כנסת פתוחה

  שלי יחימוביץ בפייסבוק

  סטאטוס אחרון נאסף בתאריך: 13 ביוני 2019 10:11. מידע אודות העמוד נאסף בתאריך 30 במרץ 2019 19:04. זוהי כנראה תקלה, ונשמח מאוד לשמוע על כך!


הי זאת שלי, על ילדות בצל השואה, על משפחתי הגדולה שהוכחדה, על הצווי המוסרי שבכך, ועל ה"תהליכים", שלא רק שמותר לדבר עליהם, אלא חובה לעשות זאת, בכל דור ודור.

כילדה של שני ניצולי שואה, תמיד קינאתי בילדים שהיו להם סבא וסבתא. כאמא, זה מוזר לי עד עצם היום הזה לשמוע את הילדים שלי אומרים בנונשלנטיות "סבתא עליזה" או "סבתא חנה", בתוך שיחה אגבית על ענייני יום יום.

זו רק דוגמא קטנטנה ואפילו לא חשובה לכך שלהיוולד אל תוך המטען הכבד הזה, הפך אותי למי שהיומיום הוא לא נונשלנטי ומובן מאליו בשבילה. זה לחיות תמיד בתחושה של אחריות כבדה לכל מה שקורה מסביב, ולחוש אשמה אישית בכל עת שמתרחש משהו שהוא לא צודק, לא מוסרי, מרושע.

זו לא התיפייפות, זה מצב נפשי ותודעתי אמיתי. והוא מגיע משם. כי מעבר לילדות המורכבת בצל הזוועות שחוו שני ההורים שלי, והמיתות הזוועתיות שבהן הומתו אהוביהם, נשים וגברים וטף, יש משהו מאוד מונומנטלי, מאוד מעצב תודעה, בהכרה התמידית בכך שהגזע העתיק של העץ המשפחתי שלי נכרת ונגדע ברשעות אנושית מזוויעה שאין לתאר.

ובעיקר: שמה ששרד, צמח ולבלב מהעץ הזה, הם ענפים דקים ורכים מאוד מבחינה היסטורית. ענפים שאנחנו בעצמנו קובעים אם יהיו לאילן יפה ואיתן, או לגידולי פרא.

אציין ואזכיר, כפי שאני עושה מעת לעת ואמשיך לעשות כל עוד נשמה באפי, חלק (קטן) משמותיהם של מאות בני משפחתי שנספו בשואה.

משפחתו של אבי זכרו לברכה משה יחימוביץ':
סבתי רשקה רשל יחימוביץ' שאני קרויה על שמה, ואחיו של אבי - דודים שלי חיה, אסתר, יוסף, אברהם ויעקוב שעל שמו קרוי קובי אחי, הם ועשרת ילדיהם, אשר ככל הידוע נרצחו כולם בגטו לודג'.

משפחתה של חנה יחימוביץ', אמא שלי, תיבדל לחיים ארוכים:
סבתי ברנה פטמן - שבעת אחיה וארבעה עשר ילדיהם – וסבי אפריים פטמן, היו בגטו ורשה ונרצחו בטרבלינקה, יחד עם דודי אברהם פטמן בן השש, אח של אמי שעל שמו קרוי אחי אבי.
אתם נספו גם צירלה פיירניק סבתא רבא שלי ואחותה לאה.

משפחתו של שמעון זיו ז"ל, הסבא של ילדי גל ורמה, מצד אביהם נועם: אמו, חנה זילברמן שנשלחה באקציה הגדולה לטרבלינקה, אביו הנריק זילברמן, שמת בגטו, ושבעת דודיו על ילדיהם, שנשלחו אף הם לטרבלינקה: סבינה, שלמה, גולדה, משה, ראובן, רוזה ורומן.

נולדתי אחרי שמתתם, אבל לעולם לא אשכח אתכם.

ולעולם לא אשכח את הצווי המוסרי שבמותכם. מצד אחד, הצווי להיות חזקים ואיתנים ועצמאים במולדת משלנו. ומצד שני לבדוק את עצמנו שוב ושוב אם המפעל המפואר שהקמנו כאן ביחד, הוא מפעל ראוי וצודק.

השבוע פרסם עמרי מניב, בחדשות 13, הקלטות של רבנים בכירים מהמכינה בעלי, ובהן שפע של דברי בלע נחותים מוסרית, היסטורית ואינטלקטואלית על השואה ולקחיה.

"כן, אנחנו גזענים", סחו לפי תומם. "כן, יש תכונות גנטיות של עמים." היש בכלל מלים לתאר את הסילוף והשיבוש בכך ש"מחנכים" בני עמנו, העם שנפל קורבן לגילויים התפלצתיים ביותר של הגזענות, מאמצים את תורת הגזע?

ואם לרגע חשבתם שמדובר בסוג של טפשות ובורות, מגיע ההסבר המנומק מאוד: "הומניזם, כל התרבות החילונית שאנחנו מאמינים באדם, זאת השואה. השואה באמת זה להיות פלורליסטים, להאמין ב'אני מאמין באדם'. זה נקרא שואה".

זה כבר אגרוף בלב: לקחת את לקחי השואה הזכים והצלולים ביותר, ולטעון שהם, הם בעצם השואה.

ולכן, ראוי לחזור על מקצת הדברים האמיצים, הפטריוטיים, המוסריים שהתעקש לומר סגן רמטכ"ל אחד, לוחם אמיץ ומהולל גם בשדה הקרב, ביום השואה לפני שלוש שנים, ובעטיים הוא גם "הוכתם" ולא מונה לרמטכ"ל. דברי האלוף במיל' יאיר גולן:

"השואה חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם, גם כשאדם זה הוא אנו עצמנו. אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום.

הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר. אין יותר קל ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים. אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות.

ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית. למעשה, יום השואה הוא הזדמנות לחשבון נפש. אם יום הכיפורים הוא יום חשבון הנפש הפרטי, אז ראוי ואף הכרחי, שיום השואה יהיה, גם, יום חשבון הנפש הלאומי, ובחשבון הנפש הלאומי אנו חייבים לכלול תופעות עוכרות שלווה.

ביום השואה, עת אנו מתייחדים וזוכרים את ששת המיליונים מבני עמנו שנטבחו על אדמת אירופה, חובה עלינו לזכור את החיים כאן, ולשאול עצמנו מהי תכלית חזרתנו לארצנו, מה נכון לקדש ומה לא, מה נכון להעלות על נס ומה לא, ובעיקר - איך עלינו לממש יעודנו כאור לגויים וכחברת מופת.

רק סוג כזה של זיכרון יש בכוחו להוות מצבה חיה ונושמת לבני עמנו, מצבה ראויה, מצבת אמת. נדע אנו לחיות חיים ראויים בשם זיכרון הקורבנות ולמען דורות שעוד יבואו. ונודה על הטוב בו זכינו, ונזכה לשומרו, ונלחם עד כלות, אם נדרש, כנגד כל צורר ואויב, ועל זכותנו לבנות, ועל חובתנו לדבוק בטוב."

בתמונה: אבא שלי ואני

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 1,785. הגיבו: 90. שיתפו: 146.
{% trans 'Tags' %}:

אחד במאי, חג שמח! לא יודעת אם שמתם לב, אבל שני קפיטליסטים שדי ריסנו את עצמם בשנים האחרונות, הרימו ראש השבוע והשמיעו קולות מיושנים ועתיקים.
אי אפשר היה שלא לשמוע את עצמותיהם החורקות כשהשמיעו רעש לא קשור למציאות, אבל גם תחושת השחרור הפתאומית שנפלה עליהם ושחררה את חרצובות לשונם הורגשה באוויר.

הראשון הוא שטרסלר. השבוע הוא כמו התעורר מחלום רע, ראה שקלו המים, ומלמל כמה מנטרות תלושות על כך שחוק הגבלת שכר הבכירים שלי (שעובד נפלא, והביא לעליית שכר נרחבת בשכר הנמוך במגזר הפיננסי ולהפחתה בשכר החזירי של בכירים במגזר) הוא "קומוניסטי" ו"הורס את המשק" .

השני הוא יאיר לפיד שהתרפק היום על אבא טומי, שהסביר לו, כך צייץ, ש"האדומים צועדים היום ברחובות אבל אנחנו דווקא נעבוד". משפט שמתאים בהחלט לטומי, אבל לא על כל מה שאבא אמר חייבים לחזור, ולפיד החליט שהיום חייבים.

זה לא מקרי. השניים האלה מתבשמים מפריחתה המחודשת בישראל של תזה מיושנת ומאוד לא יהודית – התזה הליברטריאנית, שעד לא מזמן היתה שייכת לשולי השוליים הסהרוריים אפילו של הקפיטליזם.

בבחירות האחרונות שתי מפלגות ליברטריאניות היו עוברות בקלות רבה את אחוז החסימה אלמלא שגיאות מיקרו טקטיות, תאונות עבודה מצערות. פייגלין ובנט- שקד, אף שנפלטו מהמערכת הפוליטית, קיבלו יחד שמונה מנדטים כמעט. במבנה הכוח הפוליטי הקיים השמיים היו הגבול מבחינת פוטנציאל ההשפעה שלהן.

דווקא באחד במאי, אין לזלזל בקסם האפל של הליברטריאניות. הוא מעניק לגיטימציה למשפחה שלמה של התנהגויות אנושיות שהמוסר האנושי ורוחו היפה של האדם מנסים לרסן על פני ההיסטוריה:

אגואיזם צרוף, התנערות מאחריות לזולת, תעוב גלוי כלפי החלש והדל, מתוך הנחה משונה ש"אני" לעולם לא ארמס, אושפל, אפוטר, אהיה חולה, אהיה נכה, אהיה עני, אהיה זקן, אהיה ילד.

תראו את תחושת השחרור הלא מודעת שמפגינים שטרסלר ולפיד. ממש קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב. אֵש נְקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה (על כך שהעזתם לבכלל לשאוף לצדק לשוויון, להוגנות, וגם פה ושם הצלחם), לִקְרַאת אוֹיַב (העובדים הרגילים, רוב בני האדם) הִכּוֹן לַקְרָב. מִגָּב כָּפוּף (אנחנו בעצמנו בקושי גומרים את החודש, וחברינו הטייקונים סובלים ממש, ובכלל נמאס לנו להתחפש לחברתיים, הבה נשתחררה) נִפְרוֹק הָעוֹל (של הציבור, של הצדק, של הפוליטיקלי קורקט הארור הזה) וכו' וכו'.

אז אזכיר שהיום אנחנו אומרים תודה לתכונות אנושיות הרואיות והפוכות לגמרי לאלה שמבטאת הליברטריאניות: סולידריות, צדק, חמלה, יכולת לומר "אנחנו" ולא רק אני.

בדיוק היום, לפני 133 שנים, בארצות הברית, פג האולטימטום שהציבו עובדים בתביעה להפסיק להיות מועסקים בתנאי עבדות.

השביתות וההפגנות (שהיו אסורות בחוק) דוכאו באלימות, שישים מפגינים, אמיצי לב, נהרגו במהומות עקובות מדם בשיקגו.
כמה שנים קודם, נאסרו 24 פועלי דפוס בטורונטו, קנדה – ששבתו.

הם וחבריהם בדמם, ומי שהמשיכו במאבקים אחריהם, השיגו בשביל אנשים עובדים את הזכות המדהימה להתארגן, להגיד "אנחנו" ולא רק "אני".

חופש ההתארגנות וזכות השביתה הפכו את העובדים לבני אדם עם זכויות, עוגנו באמנות בינלאומיות והיו לחלק מהדמוקרטיה המערבית ומהחקיקה במדינות המפותחות.

הם הולידו את שכר המינימום, ואת היכולת להיות חולים בלי לעוף מהעבודה, את הפנסיה, את איסור עבודת ילדים, את חופשת הלידה, כל מה שגם ליברטריאנים נהנים ממנו. ממש כשם שנשים לא פמיניסטיות נהנות מפירות המהפכה הפמיניסטית.

עשו לי טובה חברות וחברים שלי, כשם שחובה עלינו לא להיבהל כשלאומנים גזענים קוראים לכל מי שהוא לא הם "בוגדים", כך אל תחששו לגונן על הזכות לא להיות עבד. והזכות לא להיות עבד עוברת דרך זכות ההתאגדות, זכות דמוקרטית ונאורה מאין כמותה. בקיצור, כשהחושך יורד, לא מסתתרים בצללים, אלא מדליקים את האור.

אז - לכל האדומים בנשמה, וגם למי שמתעב את אחד במאי אבל נהנה מפירותיו – חג שמח!


אהבו: 2,642. הגיבו: 408. שיתפו: 336.
{% trans 'Tags' %}:

הי זאת שלי, לאן הולכים מכאן? אין דרך ליפות את המציאות. תוצאות הבחירות הן מפלה קשה וצורבת למפלגת העבודה, ומשבר קשה לשמאל הציוני כולו. אנחנו נצטרך לחשוב יחד, ולא בכלים הרגילים, איך ממשיכים הלאה מכאן, ואיך ממשיכים להעניק ביטוי פוליטי לתפיסת עולמנו. מוזמנות ומוזמנים להעלות את המחשבות
שלכם בתגובות לפוסט.

מאז היוודע התוצאות, שואלים אותי מראיינים אם אנחנו לא צריכים אולי לחשוב על העמדות שלנו מחדש. אולי הן לא מתאימות לישראל. "הציבור זז למקום אחר", אולי אנחנו צריכים "לרענן" את התפיסות שלנו.

זה כל כך מסולף ומנותק מהמציאות!

המפלה שלנו היא פוליטית, היא בוודאי לא אידיאולוגית. דווקא בגלל הנצחון הגדול של נתניהו מחד, והקזת הדם והמנדטים שלנו לכחול לבן מאידך, יש לנו חובה כפולה ומכופלת לשמור בכל הכוח על מה שבשבילנו הוא מובן מאליו:

דמוקרטיה, שוויון, כלכלה הוגנת, חברה צודקת, חתירה לשלום, ציונות לאומית מכילה וממלכתית, ולא ציונות מעוותת, לאומנית ורוויית שנאה, שלטון החוק.

התפיסה שלנו, האופטימית, תמיד היתה שהעולם מתקדם ומשתפר. שזה רק עניין של זמן עד שיהיו כאן שוויון לנשים, ללהט"בק, קץ לגזענות, כלכלה סוציאל דמוקרטית, שלום עם שכנינו.

מתברר שתהליכים כאלה יכולים לא רק לנוע קדימה, אלא גם לעצור בחריקת בלמים, ולנוע בכוון ההפוך.
עליית הימין הקיצוני והלאומני, גזענות יהירה נטולת רגשי אשם, שמרנות מסוכנת, מיושנת ורגרסיבית. תפיסה כלכלית ליברטריאנית אפלה. כל זה קורה אצלנו, ובו בזמן במדינות רבות בעולם המערבי.

היעלה על הדעת שנשלים עם מציאות כזאת ו"נסתגל" אליה? או "נתאים" את עצמנו אליה? ברור שלא! בדיוק ההיפך! כעת השליחות שלנו מחייבת עוד יותר!

ברור שהתפקיד שלנו הוא לשמור על הגחלת, ללבות אותה כל הזמן, להיאבק ולשמר את הנכון, הצודק, הראוי.

התוצאה הפוליטית היא קשה ומשברית מאוד. היא נובעת, בין היתר, מכך שרבים, רבים מדי ממי שמאמינים בעמדות שלנו, אנשים טובים וראויים וחדורי תקווה להחליף את שלטון הימין – נפלו בפח של הספין השקרי שהובילה כחול לבן והעניקו לה את קולם.

כעת כבר ברור לכולם שגם אם כחול לבן היתה מחסלת כליל את מפלגת העבודה, ושותה אליה גם את המנדטים הספורים שקיבלנו – היא לא היתה מרכיבה ממשלה. הגוש, כן, הגוש.

אבל צריך להודות: "כחול לבן" לא מופיעה בפעם הראשונה. היא הופיעה כבר בכמה תצורות. בתצורת קדימה. בתצורת יאיר לפיד. כלומר אי אפשר להתכחש לכך שיש כמיהה אמיתית בציבור למפלגת מרכז שאינה מאתגרת ואינה "חונקת" בתובענות אידיאולוגית.

אמרי רון ז"ל, אחד האנשים שהיו התגלמות השילוב הנדיר בין חזון אידיאליסטי ובין כושר ביצוע נדיר, אמר לי לפני כמה שנים, כש"קדימה" היתה בשיאה, שאין ברירה. שהעבודה חייבת להתמזג עם קדימה. כמו שמפ"ם התמזגה עם מפלגת העבודה.

הייתי מזועזעת מהעצה. "בשיא התנופה הסוציאל דמוקרטית שלנו, כשהמוני צעירים נוהרים אלינו, אתה רוצה שנתמזג עם מפלגה כל כך אופורטוניסטית?!" אמרתי לו.
"כן," הוא אמר לי בנחת. "זה מהלך נכון בטווח רחוק. אתם תהיו האידיאולוגים של קדימה, וכך נוכל להשפיע."

איני יודעת אם התחזית של אמרי כללה את ההעלמות המוחלטת של קדימה. איני יודעת אם מיזוג כזה היה מונע את העלמותה, ושומר עלינו טוב יותר. איני יודעת אם אני מסכימה אתו, וכנראה שאני חולקת עליו.

אבל אני כן יודעת שאופציית המיזוג הגדול וההיטמעות בתוך גוש גדול, כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, היא אופציה, שאף שאין לי חיבה אליה, היא משהו שצריך להיבחן כחלק מחשבון הנפש הפוליטי.

ויש גם אופציה אחרת. לזנוח, לפי שעה, את החלומות (הנכזבים) והלא מציאותיים על כיבוש השלטון, ולבנות לנו אופציה מפלגתית מחודדת, ברורה, שבוודאי לא מתכתבת עם הימין הקיצוני, אבל גם לא עם המרכז הקיצוני. וכן, יש דבר כזה, מרכז רדיקלי.

האופציה הזאת דורשת מאתנו בחינה אמיצה ולא פשוטה בכלל של מיזוג עם מר"צ. מי כמונו יודע שיש הרבה הבדלי ניואנסים. שבעיני עצמנו אנחנו קבוצות מבודלות ומסומנות באלף סימנים. אבל בואו נודה. גם הדמיון רב. אנחנו שמאל ציוני. פטריוטי. סוציאל דמוקרטי. ליברלי. חופשי.

אלה עד כאן, רק הרהורים ראשוניים על שינויים פוליטיים אפשריים (בין היתר בהשראת פוסט מצויין של סער פוקס). ברור שיש עוד אפשרויות, ואתם מוזמנים לחלוק אותן כאן.

בכל מקרה, ותהא אשר תהא דרך היציאה מהמשבר, אני אישית מעדיפה דרך צלולה, ברורה ואמיצה. גם כי היא מבטאה את אמונותי, אבל גם כי כבר למדתי שאם מנסים לרצות את הקונצנזוס, או לפחד מהשיסוי מימין, זו מפלצת שאין לה שובע, והיא תובעת עוד ריצוי, עוד ויתור, עוד חנופה.

אני מאמינה שכשיורדת חשכה, יש צורך להדליק אבוקה גדולה, ולא לעמעם את האור ולהתמזג עם החושך.

כעת, באופן מיידי, האחריות שלנו, שלי, שלכם, היא לשמר את המחנה האידיאולוגי שלנו גאה, זקוף, לא מתנצל ולא מבוהל, ולהמשיך את הדרך. למעננו, למען הילדים שלנו, למען המדינה.

תזכורת קטנה: לנהל קרבות צודקים בתוך עולם לא צודק, זה גם כיף ומספק. הרבה אנשים לפנינו עשו את זה, בהרואיות, עם סיכונים הרבה יותר גדולים, ובתנאים הרבה יותר קשים. לנו יש פריבילגיה להנות מזה. לחוש מסופקים. הייתי חייבת לציין את זה.

ובהקשר הזה, גם בשביל הפרופורציות וגם כדי להפיג יאוש, אצטט את עמוס עוז:

"... הציבור שלנו בשום פנים, בשום אופן, אסור לו לראות את עצמו לא כאחרונים על החומה ולא כעולם הולך ונעלם. המאבק ההיסטורי על השלום, על הצדק, על התבונה, על המתינות, החל הרבה לפני שאנחנו באנו לעולם, והמאבק הזה יימשך גם אחרינו."

אז חייכו קצת. נעשה שיהיה כאן טוב יותר (וזה בהשראת פוסט יפה אחר, של אמיר קציר).

וגם: מותר לנוח קצת, להתאושש, לעכל, לחשוב. אני מתכוונת לעשות את זה. להתנתק ככל שאני יכולה בשבועות הקרובים ולנסות לחשוב קצת במנותק מזרם החדשות הרגעיות. לא בטוח שאצליח, אבל אנסה.
אתם תמשיכו להעניק לי השראה.
Saar Fux
Amir Katzir


אהבו: 4,647. הגיבו: 1,601. שיתפו: 244.
{% trans 'Tags' %}:

הי זאת שלי, זו אזעקת אמת. סרטון קצרצר ובו אנחנו, מי שנלחמים בשבילכם כל הזמן, מבקשים את הקול שלכם. תארו לעצמכם כנסת בלעדינו. אל תתנו לזה לקרות.
מחר אנחנו הולכים לנשיא וממליצים על גנץ. שום קול בשבילנו לא יפגע בסיכוי להחליף את השלטון. אבל הוא כן יבטיח שנמשיך להיאבק במלוא הלהט והכישרון שלנו בשבילכם, ולמען הערכים המשותפים שלנו.
לכו לקלפי. הצביעו א.מ.ת. הפיצו ושתפו:

מפלגת העבודה
איציק שמולי | Itzik Shmuli
Stav Shaffir סתיו שפיר
עמיר פרץ Amir Peretz


אהבו: 434. הגיבו: 109. שיתפו: 59.
{% trans 'Tags' %}:

הי זאת שלי, הודעת חירום משותפת של עמיר ושלי. יש סכנה ממשית ששמולי, סתיו, עמיר ואני לא נהיה בכנסת הבאה. אם הקמפיין הכל כך מקומם, מוסרית ופוליטית, של כחול לבן – יצליח, הם ישאבו מאיתנו את הקולות.
זו תהיה טרגדיה אם מי שמאמינים בערכים שלנו, ישליכו את קולם לחינם ובלי שזה יתרום אפילו פסיק לסיכוי להחלפת השלטון. הצביעו בשביל הערכים שאתם מאמינים בהם, בשביל הנבחרת הכי טובה, ובשביל שלא תתפסו את הראש שלכם ביום שאחרי ויהיה מאוחר מידי להתחרט. צפו, הפיצו, שתפו. זה בנפשנו.


אהבו: 1,482. הגיבו: 414. שיתפו: 264.
{% trans 'Tags' %}: