הליכוד

1,568 ( +1.29% בחודש האחרון)

טוען נתונים נוספים...

זאב בנימין בגין / הליכוד באתר כנסת פתוחה

  זאב בנימין בגין בפייסבוק

  סטאטוס אחרון נאסף בתאריך: 2 בדצמבר 2017 21:04. מידע אודות העמוד נאסף בתאריך: 20 בינואר 2018 07:05


ב"חוק ההמלצות" שלושה פגמים יסודיים: הוא חל על חקירות המתנהלות בימים אלה; הוא חוק מוכוון-מטרה אישית; הוא מבטא שימוש בכוחה של מפלגת השלטון על מנת לסייע, על ידי חקיקה, לאחד מחבריה העומד בראשה ונתון בחקירת המשטרה.

הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה; הכל יודעים למה החוק הזה ייכנס, אם ייכנס, לספר החוקים.


אהבו: 302. הגיבו: 52. שיתפו: 88.
{% trans 'Tags' %}:

היום לפני שש שנים
היום לפני שש שנים, ב 27 בנובמבר 2011, בהיותי חבר הממשלה מטעם הליכוד, פרסמתי ב"ישראל היום" את המאמר "לדעת לשלוט". הוא מצוי באינטרנט ומובא כאן בשלמותו:

לדעת לשלוט

בקרב הרוב הפרלמנטרי של "מחנה הימין" יש המתלוננים לאחרונה על מר גורלם: שלושים שנה אנחנו בשלטון, הם מתאוננים, אבל איננו "שולטים". יתרה מזאת: הם קובלים על זקני ה"ימין", בעלי אמונות עבשות שאבד עליהן כלח, שאינם יודעים לשלוט או, גרוע אף יותר, אינם רוצים לשלוט.

מקוננים אלה מתעלמים מכישלון יריביהם המסורתיים: ייצוג ה"שמאל" בכנסת התכווץ לכדי מיעוט קטן; כשיטה כלכלית קמל הסוציאליזם בארצנו לפני שנים רבות; מעטים מאד בציבור עוד מאמינים שניתן להגיע לשלום וביטחון עם הנהגת הערבים בשומרון, ביהודה ובחבל עזה בעתיד הנראה לעין; כשש מאות אלף יהודים מתגוררים "מעבר לקו הירוק", מהם 340,000 בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון, וכרבע מאלה יושבים לאורך דרך-האבות על גב ההר. אנשי "ימין" פעילים בכל שטחי החיים בארצנו, רבים מהם בעמדות ניהול בכירות ובעמדות השפעה פוליטיות מכריעות. אולם בכל זאת, "יש סייעני שמאל בליכוד", התמרמר בשבוע שעבר אחד הגיבורים המתוסכלים, "שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי. מדובר בשרים ותיקים ומנוסים שבוחרים ממרומי שנותיהם לשרת את השמאל."

בתנאים הפוליטיים שתיארתי לעיל אי אפשר לפרש את הנהי הזה אלא בדרך אחת: בקריאתם החוזרת "שהימין ישלוט" מתכוונים גרגרנים פוליטיים אלה לדבר אחר לגמרי: "שהימין ישלוט - ללא מצרים".

לאחרונה אף שמעתי חברים המתגעגעים לימי קדם בהתפעלות: "המפא"יניקים האלה ידעו לשלוט". אכן, בימי שלוט השולטים הם סברו שמותרת להם שליטה בלי מגבלות. ההיתר שהעניק לעצמו הרוב לקיים ממשל צבאי על אזרחי ישראל הערבים במשך שמונה עשרה (!) שנים לא הספיק לו. כפי שהראה לאחרונה שלמה נקדימון במחקר מדהים שפורסם במוסף "הארץ", ניסו מנהיגי ה"שמאל" למחוק, פשוטו כמשמעו, את המפלגה הקומוניסטית הישראלית הקטנה מן הציבוריות הישראלית, חמש שנים לאחר קום המדינה. רק פסיקתו של השופט אגרנט כי אין להתיר לממשלה השתלטנית לסגור את עיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", הצילה את הדמוקרטיה במדינת ישראל הצעירה.

מצער הדבר, אך כך הוא טבע האנוש, ללא הבדל שמאל או ימין: לרוב בלתי מרוסן נטייה להיות דורסן. אם אין הרוב משכיל להבין כי עליו להגביל את עצמו, יש ליצור ולשמר את הכלים המגבילים אותו. חובת הפעולה אינה רק על המיעוט חסר האונים, אלא גם על אלה הנמנים עם הרוב וטרם שכחו אלף-בית של דמוקרטיה. ליתר דיוק, כיום חובת הפעולה לסיכול הניסיונות החוזרים להסרת הרסן היא על חברי הליכוד הרבים, המבינים לאן עלולים הדברים להתגלגל, וזוכרים כי תפארת תנועתם על שמירה קפדנית של כללי יסוד. לא בנדיבות-של-מנצחים מדובר, אלא בהגינות; לא רק בצדק מדובר כי אם גם בחכמה.

אכן, חברים בממשלה המייצגים את הליכוד פועלים – ובהצלחה נאה – לסיכול הצעות חוק מזיקות ולהקהיית עוקצן. בניגוד לרושם שמנסים ליצור כותבי טורים בעלי סדר יום פוליטי מוטה, פעולתנו מהווה מחסום יעיל בפני נזקי החוקים האלה. לא במסתרים אנו פועלים אלא בריש גלי, מתוך אמונה וידיעה שבכך אנו מונעים מן הליכוד תקלה חמורה וממדינת ישראל רעה גדולה.

לדעת לשלוט משמעו להבין את מגבלות השליטה ולהכיר בזכויות המיעוט. לדעת לשלוט פירושו להביא לידי ביטוי מעשי יום-יומי את כלל-החיים הנצחי של הלל הזקן: מה ששנוא עליך – לזולתך לא תעשה. כפי שארע כבר בעבר, שלטון הגורם לחלק מתומכיו להתבייש בשתלטנותו יביא, בסופו של דבר, לסילוקו.

ישראל היום, 27.11.2011


אהבו: 42. הגיבו: 15. שיתפו: 5.
{% trans 'Tags' %}:

היום לפני שש שנים
היום לפני שש שנים, ב 27 בנובמבר 2011, בהיותי חבר הממשלה מטעם הליכוד, פרסמתי ב"ישראל היום" את המאמר "לדעת לשלוט". הוא מצוי באינטרנט ומובא כאן בשלמותו:

לדעת לשלוט

בקרב הרוב הפרלמנטרי של "מחנה הימין" יש המתלוננים לאחרונה על מר גורלם: שלושים שנה אנחנו בשלטון, הם מתאוננים, אבל איננו "שולטים". יתרה מזאת: הם קובלים על זקני ה"ימין", בעלי אמונות עבשות שאבד עליהן כלח, שאינם יודעים לשלוט או, גרוע אף יותר, אינם רוצים לשלוט.

מקוננים אלה מתעלמים מכישלון יריביהם המסורתיים: ייצוג ה"שמאל" בכנסת התכווץ לכדי מיעוט קטן; כשיטה כלכלית קמל הסוציאליזם בארצנו לפני שנים רבות; מעטים מאד בציבור עוד מאמינים שניתן להגיע לשלום וביטחון עם הנהגת הערבים בשומרון, ביהודה ובחבל עזה בעתיד הנראה לעין; כשש מאות אלף יהודים מתגוררים "מעבר לקו הירוק", מהם 340,000 בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון, וכרבע מאלה יושבים לאורך דרך-האבות על גב ההר. אנשי "ימין" פעילים בכל שטחי החיים בארצנו, רבים מהם בעמדות ניהול בכירות ובעמדות השפעה פוליטיות מכריעות. אולם בכל זאת, "יש סייעני שמאל בליכוד", התמרמר בשבוע שעבר אחד הגיבורים המתוסכלים, "שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי. מדובר בשרים ותיקים ומנוסים שבוחרים ממרומי שנותיהם לשרת את השמאל."

בתנאים הפוליטיים שתיארתי לעיל אי אפשר לפרש את הנהי הזה אלא בדרך אחת: בקריאתם החוזרת "שהימין ישלוט" מתכוונים גרגרנים פוליטיים אלה לדבר אחר לגמרי: "שהימין ישלוט - ללא מצרים".

לאחרונה אף שמעתי חברים המתגעגעים לימי קדם בהתפעלות: "המפא"יניקים האלה ידעו לשלוט". אכן, בימי שלוט השולטים הם סברו שמותרת להם שליטה בלי מגבלות. ההיתר שהעניק לעצמו הרוב לקיים ממשל צבאי על אזרחי ישראל הערבים במשך שמונה עשרה (!) שנים לא הספיק לו. כפי שהראה לאחרונה שלמה נקדימון במחקר מדהים שפורסם במוסף "הארץ", ניסו מנהיגי ה"שמאל" למחוק, פשוטו כמשמעו, את המפלגה הקומוניסטית הישראלית הקטנה מן הציבוריות הישראלית, חמש שנים לאחר קום המדינה. רק פסיקתו של השופט אגרנט כי אין להתיר לממשלה השתלטנית לסגור את עיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", הצילה את הדמוקרטיה במדינת ישראל הצעירה.

מצער הדבר, אך כך הוא טבע האנוש, ללא הבדל שמאל או ימין: לרוב בלתי מרוסן נטייה להיות דורסן. אם אין הרוב משכיל להבין כי עליו להגביל את עצמו, יש ליצור ולשמר את הכלים המגבילים אותו. חובת הפעולה אינה רק על המיעוט חסר האונים, אלא גם על אלה הנמנים עם הרוב וטרם שכחו אלף-בית של דמוקרטיה. ליתר דיוק, כיום חובת הפעולה לסיכול הניסיונות החוזרים להסרת הרסן היא על חברי הליכוד הרבים, המבינים לאן עלולים הדברים להתגלגל, וזוכרים כי תפארת תנועתם על שמירה קפדנית של כללי יסוד. לא בנדיבות-של-מנצחים מדובר, אלא בהגינות; לא רק בצדק מדובר כי אם גם בחכמה.

אכן, חברים בממשלה המייצגים את הליכוד פועלים – ובהצלחה נאה – לסיכול הצעות חוק מזיקות ולהקהיית עוקצן. בניגוד לרושם שמנסים ליצור כותבי טורים בעלי סדר יום פוליטי מוטה, פעולתנו מהווה מחסום יעיל בפני נזקי החוקים האלה. לא במסתרים אנו פועלים אלא בריש גלי, מתוך אמונה וידיעה שבכך אנו מונעים מן הליכוד תקלה חמורה וממדינת ישראל רעה גדולה.

לדעת לשלוט משמעו להבין את מגבלות השליטה ולהכיר בזכויות המיעוט. לדעת לשלוט פירושו להביא לידי ביטוי מעשי יום-יומי את כלל-החיים הנצחי של הלל הזקן: מה ששנוא עליך – לזולתך לא תעשה. כפי שארע כבר בעבר, שלטון הגורם לחלק מתומכיו להתבייש בשתלטנותו יביא, בסופו של דבר, לסילוקו.

ישראל היום, 27.11.2011


אהבו: 348. הגיבו: 31. שיתפו: 99.
{% trans 'Tags' %}:

מאמרי הקודם ("סכסוך ייחודי, מסקנה ייחודית", "הארץ", 9.10.17), שהעליתי גם כאן, עורר תגובות אחדות. על כן פרסמתי הבוקר ב"הארץ" מאמר נוסף, המתייחס אליהן ומחדד את המסקנות המתבקשות. להלן:

על המציאות

אז כמה פליטים ישובו לישראל כדי לאפשר חתימת חוזה שלום בין ישראל לאש"ף, שישים קץ לתביעותיהם? בשנת 2008 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט שישובו אלפים אחדים ואש"ף לא קיבל את הצעתו. שאול אריאלי דיווח, ללא ציון המקור, על ה"עמדה הפלסטינית הרשמית, שלפיה מספר הפליטים הפלסטינים שיחזרו לישראל — בהסכמתה — ינוע בין 50 אלף ל-100 אלף" ("הארץ", 13.10). פרופסור משה מעוז טען שב–2008 עבאס הציע לאולמרט 150 אלף ("הארץ", 16.10); אורי אבנרי הציע רבע מיליון (אתר "הארץ", 17.10).
אבל אין טעם בוויכוח מגוחך על המספרים כל עוד לא התמלא תנאי מוקדם והכרחי. לפי אריאלי תידרש "הסכמה על נוסח משותף לגבי הנרטיבים של סוגיית הפליטים" ("הארץ", 4.10). אבנרי, שעבר קילומטרז' מרשים בשיחות עם אנשי אש"ף, מבין היטב מהו הנוסח הנדרש: "את העיקרון אי אפשר לשלול. הוא שייך לפליט היחיד. הוא מעוגן בחוק הבינלאומי. הוא קדוש. כל הסכם שלום עתידי יצטרך לכלול סעיף המאשר שישראל מקבלת באופן עקרוני את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם. אין מנהיג פלסטיני שיהיה מסוגל לחתום על חוזה שלא יכלול סעיף זה". אכן כך, אבל אין מנהיג ישראלי שיהיה מסוגל לחתום על חוזה שכן יכלול סעיף זה. ואם ייעדר הסעיף מן ההסכם, לא יוכל אש"ף להודיע על קץ תביעותיו מישראל.
אך אין זה המכשול היחיד בפני הודעה כזאת. התביעה הנוספת שממנה אש"ף לא יוכל להסתלק נובעת מבסיס תורתו: רק לערבים יש זכות לריבונות בפלסטין, גם בשטחה של מדינת ישראל בגבולות 1949. לכן אש"ף איננו מסוגל להצהיר על קץ תביעותיו כל עוד ישות יהודית ריבונית קיימת על אדמת פלסטין. מי שמבקש להפריך את שתי טענותי אלה ימליץ נא בפני הנהגת אש"ף לפרסם ברבים, וקודם כל בערבית, את התנאים שבהם היא תסכים לכלול, בחוזה שלום עם ישראל, הודעה על סיום הסכסוך ועל קץ תביעותיה. עד היום, במשך רבע מאה מאז הסכם אוסלו, לא פירסם אש"ף תוכנית כזאת. הוא גם לא יפרסם.
ניתן להניח שכבר הופרו הסכמים בין אויבים שכללו סעיף מפורש על קץ תביעותיהם ההדדיות. אבל אדם אחראי לא יסיק מכך שכדאי לחתום על "חוזה שלום" בין צדדים נצים גם בהיעדר סעיף זה מן ההסכם. זהו סעיף מכריע, שמבדיל בין הסכם ביניים, המותיר את הצדדים עם תוכניותיהם וחלומותיהם — כגון הסכמי שביתת הנשק או הסכמי אוסלו — לבין הסכם קבע לשלום. הוא מהווה אבן בוחן לנכונות הצד השני להכריז על קץ תביעותיו, קודם כל בפני בני עמו. באין נכונות כזאת, הכרח להסיק שהצד השני אינו בשל להסכם של שלום אמת ושבהזדמנות שתיראה לו מועילה הוא יחדש את המלחמה.
אין ממשלה בישראל, בהרכב כלשהו, שתחתום עם אש"ף על מסמך שכותרתו "חוזה שלום" בלי הכרזה על קץ התביעות ההדדיות. אש"ף, לעומת זאת, אינו מסוגל לחתום על הסכם הכולל הכרזה זו. כל המומחים והשליחים, היועצים והרצים לא יוכלו לגשר על הפער הזה.
דן מרגלית ממליץ עתה "לחזור להצעות של ברק או אולמרט, עם מקצה שיפורים" ("הארץ", 10.10); אריאלי ממליץ על תוספת של עשרות אלפי פליטים למספר שהציע אולמרט לעבאס ב–2008. אולי צדק אפוא ראש מחלקת המשא ומתן של אש"ף סאיב עריקאת כאשר, חודשים אחדים לאחר שסירב עבאס לקבל את הצעת אולמרט, סקר את ויתורי ישראל מאז הצעת האוטונומיה של ראש הממשלה מנחם בגין ב–1978, דרך הצעתו הראשונה של ראש הממשלה ברק ב–1999, והצעתו בקמפ דייוויד בשנת 2000 ועד להצעת ראש הממשלה אולמרט ב–2008 ("אל דוסתור", 25.6.2009; המקור: ממר"י): "בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66%, בקמפ דיוויד הגיעו ל–90% והיום הגיעו ל–100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו?". ובאמת, מדוע ימהרו, כשישראלים טובים מציעים להם שיפורים נאים עוד בטרם חודש המשא ומתן בין ישראל לאש"ף?
בתגובות למאמרי שפורסם כאן לפני שבועיים נטען, שבעת גיבוש הערכותי אני מייחס חשיבות יתר להודעות הפומביות, בעיקר בערבית, של ראשי אש"ף. בשנות התקווה שלאחר חתימת הסכם אוסלו ב–1993 סברו גם המומחים שאין ערך להודעות אלה. כך למשל, שנתיים אחרי חתימת הסכם אוסלו הפיץ אגף המודיעין של צה"ל סקירה ובה מסקנה זו: "בבדיקת מאפייני פעילותו והתבטאויותיו, הפומביות והלא־פומביות, לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ולתהליך השלום עם ישראל". זמן קצר אחר כך הסכימו אש"ף וחמאס על חלוקת העבודה ביניהם — ובארץ התפוצצו אוטובוסים.
התמונה המצטיירת לעינינו ברורה. שום ממשלה בישראל לא תוכל לחתום על חוזה שלום עם הנהגת אש"ף, עם או בלי שותפיה בחמאס. זאת נקודת המוצא היחידה למדיניות מציאותית של ישראל ושל ידידיה.

פורסם ב"הארץ", 20.10.17

בתמונה: צילום מן הטלויזיה של הרשות הפלסטינית, 2011. דגל אש"ף עוטף את "מפתח השיבה" ואת כל ארץ ישראל המערבית. המקור: Palestinian Media Watch.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 64. הגיבו: 16. שיתפו: 10.
{% trans 'Tags' %}:

סכסוך ייחודי, מסקנה ייחודית

במאמרו "פתרונות מיוחדים לסכסוך יחיד במינו", ("הארץ", 4.10.17) הציע שאול אריאלי, שוב, פתרון למאבק רב השנים: "פשרה ההולמת את האינטרסים המהותיים של הצדדים, כזו המבוססת על הפרמטרים שהכתיבו את המשא ומתן באנאפוליס, 2008". הנה, למרות כל איתותי המציאות, ההנחה שלסכסוך יחיד במינו זה מוכרח להיות פתרון מוסכם בין ישראל לאש"פ עדיין מתרוצצת בחצרנו כתרנגולת כרותת ראש. מחשבה כבר אין; עכשיו פועלים רפלקסים.
בדלגו מן הקשיים הייחודיים אל הנוסחה הגואלת הזניח ד"ר אריאלי את העובדה, שבשנת 2008 הנהגת אש"פ דחתה את ה"פרמטרים" שלש פעמים: באמצע ספטמבר עבאס נמנע מלהשיב על ההצעה מרחיקת-הלכת של אהוד אולמרט ("מאז לא ראיתיו", אמר אחר כך אולמרט); בנובמבר הוא דחה את בקשתה של שרת החוץ של ארצות הברית קונדוליסה רייס וסירב להודיע לה שהוא מקבל את הצעת אולמרט; ובדצמבר, כשנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הפציר בו שיודיע לו על קבלתה, במשרדו בבית הלבן ולא לפרסום, שוב סירב. על כך כתבה רייס בזכרונותיה ("אין כבוד רם יותר", 2011): "הפלסטיני ניצב איתן, והרעיון מת".
והוא עדיין ניצב שם איתן, תקוע בפינתו, ולזוז לא יוכל. כל סוסי הנשיא וכל אנשיו לא יוכלו להתיקו ממקום עומדו, אותו ואת עמיתיו להנהגת אש"ף ואת אנשי חמא"ס. הרעיון מת.
בעוד שלושה שבועות תסתיים שנת המאה להצהרת בלפור. מתוך נאמנות לאמנת אש"ף אמר על כך ראש הארגון מחמוד עבאס בשנה שעברה, בנאומו בעצרת האו"ם (21.9.16): "חלפו מאה שנים מאז הצהרת בלפור הידועה לשמצה, שבאמצעותה העניקה בריטניה, ללא כל זכות, סמכות או הסכמה ממישהו, את אדמת פלסטין לעם אחר. דבר זה סלל את הדרך לנכבה של בני העם הפלסטיני, ולנישולם והעתקתם מאדמתם". מן המשפטים הטעונים האלה בחר אריאלי לצטט במאמרו המלומד רק את שמונה המילים הראשונות והמשמעות הפוליטית של הדברים ברורה: עם היישות היהודית-ציונית, שקמה על יסוד העוול הנורא והמתמשך הזה בגבולות 1949, לא יכולה הנהגת שכנינו באש"ף ובחמא"ס לחתום על הסכם שלום, שבו יוכרז, כנדרש, על סוף הסכסוך ועל קץ התביעות ההדדיות.
אריאלי מכיר ב"זכות האישית של הפליט לשוב לביתו", כלומר גם בדור חמישי וששי, לפי ההגדרה מנציחת הפליטות של האו"ם, שהומצאה בעבור פליטים אלה בלבד, אך הוא רואה גם את הסתירה בינה לבין הזהות היהודית של מדינת ישראל. גם לפתרון הבעיה זו יש לו מתכון: "קליטת הפליטים במדינת פלסטין ככלל, או במקומות מגוריהם הנוכחים או שיבה למדינות שלישיות (בכלל זה ישראל) על פי הסכמתן ואישורן הפרטני". לבליל הזה הוא מוזג גם "הסכמה על נוסח משותף לגבי הנרטיבים של סוגיית הפליטים" ומוסיף קורט של "פיצויים שונים". חמם על אש קטנה והבעייה נפתרה.
אבל בחיים, במציאות, פועלים כללים אחרים. רק לפני שבועיים, ב 24 בספטמבר 2017, שוב קבע הועד הפועל של אש"פ, בין השאר (על פי ממר"י), כי "החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם הם הבסיס היחיד להסדר כולל שיספק ביטחון ויציבות לכל המדינות, בהן מדינת פלסטין בגבולות 67, ולשמירה על זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם לפי החלטה 194 [של עצרת האו"מ ב 1948]". ההסתפקות ב"מדינת פלסטין בגבולות 67" סותרת כמובן את מימוש זכות הפליטים "לשוב לבתיהם", אך הזכות הזאת קודמת לכל.
"יש ששה מיליון פליטים פלסטינים המחכים שיתנו להם את המגיע להם ויאפשרו להם לחזור לבתיהם, בהתאם להחלטת האו"ם 194", כתב עבאס בדף הפייסבוק שלו לפני שנה (18.9.16; המקור: ממר"י). מיליון וחצי מהם מתגוררים מערבית לירדן. הם גרים בפלסטין, במרחק קצר מן היישובים בהם חיו בעבר, והם אינם מוותרים. לדידם ולדידו של אש"פ אין "פתרון" אלא במימוש זכותם האישית לבחור בין שיבה לבתיהם ממש לבין פיצויים. שער הכניסה למחנה הפליטים בבית לחם "אל-עאידה" (בעברית: "זאת אשר שבה", בלשון הווה) מדגים זאת (ראו גם בתמונה המצורפת): מעליו, למלוא רוחבו, מונח מפתח גדול, סמל "השיבה". עם סמלים כאלה, המונחלים מדור לדור, לא יכול להיות וויתור. מנוסח החלטת האו"מ 194 מסיקה הנהגת אש"ף שההחלטה מסורה אישית בידי כל פליט, ואין הארגון מוסמך לחתום בשמו על הסכם המגביל את מימוש זכותו. כאן זה תקוע.
ימים אחדים לאחר כשלון המשא ומתן בקמפ דיוויד היטיב עבאס להסביר את עמדת אש"ף במשא ומתן ("אל-איאם", 30.7.2000. המקור: ממר"י): "המשלחת הפלסטינית סירבה להגדיר את מספר הפליטים הפלסטינים שיותר להם לשוב, אפילו היו מציעים לנו [שיבה של] שלושה מיליון פליטים, כפי שאמרנו להם. זאת, משום שאנו רצינו שיכירו בעקרון ואחר כך נגיע להסכם על לוח זמנים בנוגע לשיבתם של הפליטים או לפיצוי למי שלא חפץ בשיבה". מאז לא השתנה דבר. חתימת אש"פ על הסכם שלום עם ישראל, הכולל גם מכסה כלשהי על מספר הפליטים שיורשו לשוב לבתיהם המקוריים וגם הכרזה על "קץ התביעות" ההדדיות מצוייה רק בדמיונם הפרוע של המומחים.
לכן, מנסיבות הסכסוך המיוחד הזה עולה מסקנה מדינית ייחודית: הסכם של קבע עם הנהגת שכנינו אינו בנמצא, יהא אשר יהא הרכב הממשלה בישראל. ובעתיד? תשובה חלקית מצוייה בספרי לימוד שהדפיסה והפיצה הרשות הפלסטינית בשנת 2016 (המקור: המרכז לחקר מדיניות במזרח התיכון, 21.8.17). כך, לדוגמה, לומדים שם בכיתה י"א: "הקו הירוק: קו דמיוני שהופיע בצבע ירוק על המפות לאחר מלחמת 1967 כדי להפריד בין השטחים הפלסטיניים שכבשה ישראל בשנת 1948 לבין השטחים שכבשה בשנת 1967". וכך לומדים שם בכתה ג': "נשיר ונלמד בעל פה: אקריב את דמי כדי להרוות את אדמת האצילים, ואסלק את הגזלן מארצי ואשמיד את שרידי הזרים. הוי ארץ אלאקצא והמקום המקודש, הוי ערש הגאון והאצילות, סבלנות, סבלנות, כי לנו הניצחון והשחר יבצבץ מן החשיכה".
כל קורא מבין.

בתמונה: שער הכניסה למחנה הפליטים אל-עאידה בבית לחם

פורסם ב"הארץ", 9.10.17

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 87. הגיבו: 20. שיתפו: 27.
{% trans 'Tags' %}:

קלשון תלת שיניים

הבוקר התקיימה ישיבתה ראשונה של ועדה מיוחדת בכנסת שתפקידה לקדם את חקיקת "חוק הלאום" ובצהריים אמרתי את הדברים האלה, בערך, מעל הדוכן במליאת הכנסת.

רק מעטים מבין חברי הכנסת המכהנים היום השתתפו בשנת 1992 בהצבעה על חוק היסוד: כבוד האדם וחרותו. הייתי ביניהם. החוק הזה קידם מאד את כיבוד זכויות האדם בארצנו, אבל הבוקר הוטל צל על יכולתנו לקיים את זכויות האדם המפורשות בו. במהלך הדיון אתגרו נציגי הממשלה את חברי המפלגות הציוניות שבאופוזיציה, בטענה שתמיכתם ב"חוק הלאום" היא בבחינת מבחן אישי לציונותו של כל אחד מהם. אני נמנע מהענקת ציוּנים לציוֹנים, אבל בהקשר זה דווקא אעניק ציון בציונות - לעצמי. ובכן, במבחן החמור בציונות שקבעו היום נציגי הממשלה, הציון שלי הוא "נכשל". אינני תומך ב"חוק הלאום"בנוסח המוצע ולא אתמוך בו.

כבר בשנת 2011 הצעתי נוסח משלי לחוק כזה: "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה." כדי להפיג את חששותיהם המופרזים של אחדים, פן יהפוך החוק את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", ניתן גם לנסח כך: "שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה". נוסח זה יכול לזכות בתמיכת 90 מחברי הכנסת, אך מזה שנה ומחצה מסרבת הממשלה לאפשר לי להעלות את הצעתי בקריאה טרומית במליאת הכנסת.

מקורו של הסירוב העיקש הזה גלוי. לדידה של צמרת הליכוד אסור, כך נאמר, לכלול את נושא שוויון הזכויות ב"חוק הלאום". הכוונה המפורשת היא לעמעם עד כדי ביטול את המשמעות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, להשפיל את מעמדו ולהעמידו על מדרגה נחותה ביחס ל"חוק הלאום" שבו תומכת הממשלה. אכן, בצדק יש להדגיש בחוק יסוד, כבסיס לחוקה בעתיד, שישראל היא מדינת העם היהודי, אך כאשר חמישית מאזרחי המדינה הם בני לאומים אחרים, יש לכלול בחוק במפורש הבטחה לשוויון. הדבר חיוני, ופסילת העיקרון הזה על ידי הממשלה והקואליציה פירושה למעשה מחיקתו מ"חוק הלאום".

לפני 1947 שנים חסר שבוע חרב מקדשנו ופסקה ריבונות יהודית בארצנו. זכות גדולה היא להימנות היום עם הרוב במדינת היהודים הריבונית, אך הזכות הזאת מקימה מתוכה את החובה לנהוג בהגינות ובשוויון עם בני לאומים אחרים, כנאמר פעמים אחדות בתורת ישראל, בנוסחים דומים: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". אולם, יש לזכור שאם תמומש תכנית הממשלה להחליש את תוקפו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על ידי חקיקת "חוק הלאום" כמוצע על ידה, לא ייפגעו רק זכויות הפרט של בני קבוצות המיעוט הלאומיות אלא ייפגעו כל קבוצות המיעוט ואף יחידים, יהודים ולא-יהודים כאחת.

בסיפורה המתוק של חיה שנהב אודות הארנב "מיץ פטל", מסתתרת חברתו הג'ירפה בעומדה אחרי שיח נמוך. כך מבקשים אחדים מעמיתי בקואליציה למצוא מסתור אחרי הביטוי " מדינה יהודית ודמוקרטית" כתחליף, כביכול, לאזכור מפורש ב"חוק הלאום" של עקרון שוויון הזכויות. אך זאת לדעת: ללא הבטחת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחי ישראל נקבל דמוקרטיה חלשה, המקיימת אמנם כמה תנאים במסגרתה החיצונית, אך לא ברוחה החופשית.

בדמוקרטיה הראויה לבני חורין – הרוב מושל וזכויות האזרח נשמרות. אם הממשלה או אף הכנסת מפרים את האיזון הזה יש לאזרחים מגן, הוא בית המשפט העליון. על המגן הזה מונף בתקופה זו קלשון תלת-שיניים: הצעת "חוק הלאום", הנעדר אזכור מפורש של קיום שוויון זכויות; הצעת חוק אחרת שנועדה להצר מאד את שער הכניסה לעתירות בפני בג"ץ; והצעה נוספת,לאסור על בית המשפט העליון לבטל חוק של הכנסת.

זהו צירוף מסוכן, שאינו מבטא חקיקה שמרנית אלא ריאקציונית, בניסיון מוזר להסיג אותנו 25 שנים לאחור, לפני חקיקת חוק כבוד האדם וחירותו, ואף 35 שנים אחורה, בטרם הרחיב הנשיא מאיר שמגר את פתח העתירה לבג"ץ. עלינו לפעול למניעת מימושן של הצעות אלה ודומות להן, כדי שנוכל לחיות כבני חורין במדינת הלאום של העם היהודי, המקיימת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 536. הגיבו: 41. שיתפו: 188.
{% trans 'Tags' %}:

קלשון תלת שיניים

הבוקר התקיימה ישיבתה ראשונה של ועדה מיוחדת בכנסת שתפקידה לקדם את חקיקת "חוק הלאום" ובצהריים אמרתי את הדברים האלה, בערך, מעל הדוכן במליאת הכנסת.

רק מעטים מבין חברי הכנסת המכהנים היום השתתפו בשנת 1992 בהצבעה על חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. הייתי ביניהם. החוק הזה קידם מאד את כיבוד זכויות האדם בארצנו, אבל הבוקר הוטל צל על יכולתנו לקיים את זכויות האדם המפורשות בו. במהלך הדיון אתגרו נציגי הממשלה את חברי המפלגות הציוניות שבאופוזיציה, בטענה שתמיכתם ב"חוק הלאום" היא בבחינת מבחן אישי לציונותו של כל אחד מהם. אני נמנע מהענקת ציוּנים לציוֹנים, אבל בהקשר זה דווקא אעניק ציון בציונות - לעצמי. ובכן, במבחן החמור בציונות שקבעו היום נציגי הממשלה, הציון שלי הוא "נכשל". אינני תומך ב"חוק הלאום"בנוסח המוצע ולא אתמוך בו.

כבר בשנת 2011 הצעתי נוסח משלי לחוק כזה: "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה." כדי להפיג את חששותיהם המופרזים של אחדים, פן יהפוך החוק את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", ניתן גם לנסח כך: "שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה".נוסח זה יכול לזכות בתמיכת 90 מחברי הכנסת, אך מזה שנה ומחצה מסרבת הממשלה לאפשר לי להעלות את הצעתי בקריאה טרומית במליאת הכנסת.

מקורו של הסירוב העיקש הזה גלוי. לדידה של צמרת הליכוד אסור, כך נאמר, לכלול את נושא שוויון הזכויות ב"חוק הלאום". הכוונה המפורשת היא לעמעם עד כדי ביטול את המשמעות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, להשפיל את מעמדו ולהעמידו על מדרגה נחותה ביחס ל"חוק הלאום" שבו תומכת הממשלה. אכן, בצדק יש להדגיש בחוק יסוד, כבסיס לחוקה בעתיד, שישראל היא מדינת העם היהודי, אך כאשר חמישית מאזרחי המדינה הם בני לאומים אחרים, יש לכלול בחוק במפורש הבטחה לשוויון. הדבר חיוני, ופסילת העיקרון הזה על ידי הממשלה והקואליציה פירושה למעשה מחיקתו מ"חוק הלאום".

לפני 1947 שנים חסר שבוע חרב מקדשנו ופסקה ריבונות יהודית בארצנו. זכות גדולה היא להימנות היום עם הרוב במדינת היהודים הריבונית, אך הזכות הזאת מקימה מתוכה את החובה לנהוג בהגינות ובשוויון עם בני לאומים אחרים, כנאמר פעמים אחדות בתורת ישראל, בנוסחים דומים: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם".אולם, יש לזכור שאם תמומש תכנית הממשלה להחליש את תוקפו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על ידי חקיקת "חוק הלאום" כמוצע על ידה, ייפגעו לא רק זכויות הפרט של בני קבוצות המיעוט הלאומיות אלא ייפגעו כל קבוצות המיעוט ואף יחידים, יהודים ולא-יהודים כאחת.

בסיפורה המתוק של חיה שנהב אודות הארנב "מיץ פטל", מסתתרת חברתו הג'ירפה בעiמדה אחרי שיח נמוך. כך מבקשים אחדים מעמיתי בקואליציה למצוא מסתור אחרי הביטוי " מדינה יהודית ודמוקרטית" כתחליף, כביכול, לאזכור מפורש ב"חוק הלאום" של עקרון שוויון הזכויות. אך זאת לדעת: ללא הבטחת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחי ישראל נקבל דמוקרטיה חלשה, המקיימת אמנם כמה תנאים במסגרתה החיצונית, אך לא ברוחה החופשית.

בדמוקרטיה הראויה לבני חורין – הרוב מושל וזכויות האזרח נשמרות. אם הממשלה או אף הכנסת מפרים את האיזון הזה יש לאזרחים מגן, הוא בית המשפט העליון. על המגן הזה מונף בתקופה זו קלשון תלת-שיניים: הצעת "חוק הלאום", הנעדר אזכור מפורש של קיום שוויון זכויות; הצעת חוק אחרת שנועדה להצר מאד את שער הכניסה לעתירות בפני בג"ץ; והצעה נוספת,לאסור על בית המשפט העליון לבטל חוק של הכנסת.

זהו צירוף מסוכן, שאינו מבטא חקיקה שמרנית אלא ריאקציונית, בניסיון מוזר להסיג אותנו 25 שנים לאחור, לפני חקיקת חוק כבוד האדם וחירותו, ואף 35 שנים אחורה, בטרם הרחיב הנשיא מאיר שמגר את פתח העתירה לבג"ץ. עלינו לפעול למניעת מימושן של הצעות אלה ודומות להן, כדי שנוכל לחיות כבני חורין במדינת הלאום של העם היהודי, המקיימת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה.


אהבו: 981. הגיבו: 90. שיתפו: 353.
{% trans 'Tags' %}:

ככה לא משקמים בית חולים

נולדתי בבית החולים הדסה על הר הצופים. נולדו בו גם שניים מנכדינו. במשך 50 שנה, כמו כל תושבי ירושלים, משפחתנו מקבלת טיפול רפואי מצוין גם בהדסה וגם בשערי צדק. ילדינו נולדו בהם. בתנו רופאה בהדסה בעין כרם; חתננו היה עשרות שנים רופא בהדסה בעין כרם וזה שלש שנים הוא רופא בשערי צדק. שניהם בקשר חברי עם הרופאים שהתפטרו ממחלקת הילדים בהדסה. לפני כשלושים שנה השתתפתי בהתרמה באירופה עבור שערי צדק; אני מכיר ומוקיר את מנהלו המצוין יונתן הלוי. לכן, למרות שאני ירושלמי מודאג במשך חודשים רבים, ולמרות שלבי נחמץ במשך שנים לנוכח מצבו הקשה של בית החולים הדסה, נמנעתי מעיסוק בנושא הזה.

אבל אתמול באתי לאוהל המחאה של הורי הילדים, כי אתמול נחצה קו בגסות. מן הבוקר קראתי התקפה מרוכזת, דו-ראשית, בו-זמנית, אישית, ארסית, בוטה על אנשי מעלה: על מנהל שערי צדק יונתן הלוי ועל הרופאים ששירתו במחלקת הילדים בהדסה. נפח כזה של ארס, בספיקה כה גבוהה, מזמן לא הוזרם לציבור. מסע השיסוי, שלא החל אתמול אך הגיע לשפל חדש, מחייב תגובה.

אתמול בבוקר גם תואר בתקשורת פּוּטש כביכול, ממש הפיכת חצר חשאית, של הרופאים בהדסה, בעצה אחת כביכול עם מנהל שערי צדק. אתמול בבוקר פורסמה מטעם הנהלת משרד הבריאות התקפה חריפה על יושרו של יונתן הלוי.

אבל אני קראתי לפני כמה שבועות את פסק הדין של בית הדין לעבודה בעניין הזה. כל הקורא אותו יאמר בוודאות: לא פוטש ולא נעליים. בפסק הדין הזה נקבע בפירוט ובדיוק סדר האירועים ונקבע בו תום הלב של הרופאים. בית הדין לא פקפק במסירותם לילדים החולים, לא במצפון שלהם ולא במצפן המקצועי שלהם.

ארס מביא להרס. תנאי לשיקום של כל מוסד במשבר הוא יצירת אמון. לא ניהלתי אפילו מרפאת טיפת חלב, אבל כל בוגר מבין שככה לא בונים בית חולים. ככה אי אפשר לעשות את זה. ככה מטפחים בכל מוסד אווירה של חשש ומחנכים להצטמצמות ב"ראש קטן". ולכן, אחרי מתקפת הבוטות והגסות שראינו אתמול, אנחנו, ירושלמים, צריכים לדאוג.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 358. הגיבו: 56. שיתפו: 196.
{% trans 'Tags' %}:

לא רק חשבון, גם עיקרון
לפני כחודש החליטה הממשלה, ביוזמת צמרת הליכוד, לתמוך בהצעת חוק המגדירה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אך נעדר ממנה, בכוונת מכוון, אזכור של ישראל כמקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה. טענתי ("ממתי שוויון הוא 'בעיה לליכוד?'", ישראל היום, 6.6.17) כי בהחלטת הליכוד דחק החשבון המפלגתי את השיקול הלאומי, אך בשבוע שעבר העלו שרים מן הליכוד נימוקים עוד יותר חמורים להצדקה של דחיקת השוויון מהצעת "חוק הלאום". מתברר שלא רק בחשבון מדובר אלא גם בעיקרון.
על פי שרי ליכוד אלה, אסור לכלול סעיף של שוויון זכויות ב"חוק הלאום", מכיוון שתכלית החוק שלהם היא "החזרת האיזון לפסיקת בג"ץ", המצדדת לדעתם יותר מדי בזכויות האזרח על חשבון יהדותה של המדינה. אין מדובר איפה רק בתקווה לרווח מפלגתי אלא גם בשאיפה מפורשת להסיג אותנו אחור, למצב אשר שרר לפני חקיקת חוק היסוד כבוד האדם וחירותו. אותם שרים מבכים את תוצאותיו של החוק החיוני הזה ומגנים את השלכותיו על חיינו. השר יריב לוין הסביר בשבוע שעבר (קול ישראל, 13.6.17) כי "כל מה שאנחנו מנסים לעשות זה להחזיר את מדינת ישראל למקום שבו היא היתה בשנותיה הראשונות כפי שהיא קמה, מלכתחילה" והוסיף :" אנחנו רוצים להחזיר את ישראל למה שהיא היתה פעם". מוזר לראות ליכודניקים המביעים געגועים כאלה לעבר.
אז מה היה במדינת ישראל "בשנותיה הראשונות"? נזכיר כי אז, בימי השלטון ללא מצרים של מפא"י, ניסה ראש הממשלה, בשרירות לבו, לסגור עתון אופוזיציה בישראל; נזכיר כי השלטון, בשרירות לבו, מנע מנכים, חברי ארגוני מחתרת שלא מצאו חן בעיניו, קצבאות של משרד הביטחון; נזכיר כי הופעלו שרותי הביטחון למען מפלגת השלטון; נזכיר את שמונה עשרה השנים בהן ממשלת ישראל קיימה משטר צבאי, שכלל עוצר לילה על האזרחים הערבים בישראל, בין עשר בערב לחמש בבוקר; והיו עוד גילויים של שלטון השואף לפעול ללא מגבלות.
במעשים אלה סילף השלטון ההוא את העקרונות של הכרזת העצמאות של ישראל, הכוללים לא רק את הגדרתה של ישראל כמדינת העם היהודי אלא גם קביעה כי ישרור בה שוויון זכויות לכל אזרחיה. בהצעת חוק, המביאה מהכרזת העצמאות של ישראל רק את היותה מדינת העם היהודי, מובעת למעשה שלילה של עקרון שוויון הזכויות, ובאין שוויון מותרת אפלייה. לא ייפלא איפה שקבוצת דרוזים, מהם מי ששירתו בצה"ל, הודיעה בשבוע שעבר שהחוק גורם להם "להרגיש כאזרחים סוג ב' למרות תרומתם העצומה למדינת ישראל".
לכן יש לראות את המשמעות הרחבה והמסוכנת של הצעת חוק-הלאום הנעדרת יסוד השוויון. החזרת המטוטלת ל"איזון", פירושה ההכרחי הוא שלילת הישגים רבי חשיבות של מערכת המשפט בישראל, שהושגו כאן בעשרים השנים האחרונות עבור אזרחי ישראל, בשמירה על כבוד האדם ועל חירותו .
צריך ואפשר לפעול לסיכול ההתקפה הזו על ליבת מהותה של מדינת ישראל, ולהיאבק על קיום הצימוד החיוני ב"חוק הלאום": ישראל היא מדינת העם היהודי המקיימת שוויון לכל אזרחיה.

פורסם ב"ישראל היום", 20.6.17

תמונה: ב 1953 מנע בג"ץ סגירה שרירותית של ביטאון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", הגן על הזכות לחופש הביטוי והציל את הדמוקרטיה הצעירה במדינת ישראל.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 123. הגיבו: 17. שיתפו: 36.
{% trans 'Tags' %}:

עקרון ורציונליות

במאי 1965, כשתנועת החרות והמפלגה הליברלית הקימו את גח"ל כגוש פוליטי, בסיס לחלופה ממשית לשלטון, סרבו ראשי המפלגה הליברלית לקבל על עצמם את היסוד החשוב במשנתה המדינית של תנועת החרות, שלמות המולדת. כדי לאפשר בכל זאת את הקמת הגוש הוחלט לנסח את ההסכם כך שלא יחייב המפלגה הליברלית לקבל את העקרון הזה אך גם יאפשר לתנועת החרות לשאתו בציבור. על כן נכתב הסעיף השני בהסכם הקמת גח"ל: "תנועת החרות תוסיף לשאת בקרב האומה את עקרון שלמות המולדת לאמור, זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, בשלימותה ההיסטורית, זכות נצחית היא שאינה ניתנת לערעור".

עד מלחמת ששת הימים, מבין כל המפלגות בישראל היתה זו רק תנועת החרות שדגלה ברעיון שלמות המולדת וקראה להתכונן למימושו באמצעות "מבצע שחרור בשעת כושר", בתגובה לתוקפנות. בחודש מארס 1967 כתב יושב ראש גח"ל מנחם בגין: "היינו שמחים, לו המפלגה הליברלית היתה מקבלת עקרון זה, שצריך להיות, לפי אמונתנו, נחלת הכל בישראל. משאלתנו זו לא נתמלאה." לכן, ערב שעת הכושר ביוני 1967, רק אחד עשר חברי סיעת תנועת החרות ייצגו בכנסת את הרעיון החשוב הזה.

ואז היתה מלחמה. אמונתם של מתי המעט, שקיבלה ביטוי מוחשי עם שחרור חלקי ארצנו, היתה עתה לנחלת רבים. זה היה ניצחון רעיוני גדול. עשר שנים אחריו הגיעה עת הניצחון בקלפי.

בחמישים השנים שלאחר המלחמה שינו רבים את דעותיהם, בכוון זה ובכוון הפוך. מכיוון שאינני חש בצורך לחדש אשוב ואומר: זכותו של העם היהודי לארץ-ישראל טבעית ונצחית. שרשיה ההיסטוריים עמוקים. לנו שומרון וגליל; לנו נגב ויהודה. טעמים משפטיים מוצקים מסבירים את הגיונה של עמדה זו, אבל אני מציג אותה כעיקרון שאינו טעון הוכחה. ממנו אני גוזר מסקנות מעשיות בעלות השלכות לאומיות ובינלאומיות. האחת מנוסחת על דרך השלילה, בבחינת "סור מרע": אין לאפשר הקמת ריבונות זרה מערבית לירדן. השנייה, בלשון חיובית, מכוונת ל"עשה טוב": על ממשלות ישראל החובה לאפשר את הגשמתה של זכות היהודים להתיישב בכל חבלי ארצם. מן המסקנה השנייה נגזרת מסקנת משנה: אין להסכים לאיוולת ההפרדה בין הישובים היהודים שעל גב ההר לבין היישובים האחרים. יש לבנות באלה וגם באלה, בגוש יהודה, בגוש שומרון ובגוש בקעת הירדן.

באחד הימים, לאחר שפורסמה ב 1967 תכניתו של יגאל אלון להסכם עם הממלכה ההאשמית על יסוד וויתור על חלקים מיהודה ושומרון, הקשיתי על אבי-מורי: מה לנו להלין על הוויתורים שב"תכנית אלון" בעוד אנו וויתרנו למעשה על ארץ ישראל שמזרחית לירדן? השיב לי בשאלה: "אם אין לנו מה שאין לנו, נוותר על מה שיש לנו?"

דברים אלה יפים גם בהקשר אחר. חסידי הוויתור על יהודה ושומרון טוענים, בין השאר, כי כוחנו מאפשר לנו וויתור כזה. אבל ניתן גם כך לשאול: האם, דווקא בימים שבהם לעם היהודי בארצו כוח צבאי וחוסן כלכלי שלא היו לו מעולם, דווקא אז נוותר על חבלי היסוד של נחלת אבותינו אשר השבנו לנו? בחוזרנו בעיני רוחנו לקיץ של שנת 70 לספירה, בעומדנו בעיר העליונה בירושלים שטרם נחרבה כשלעינינו הנדהמות הר הבית בלהבות, נחשוב על אלף ותשע מאות השנים שחלפו מאז, בהן נעקרנו מחלקים אלה של מולדתנו. נבין את המשמעות ההיסטורית הקשה של הפקרתם עכשיו, מרצוננו, לתמיד, בגלל קשיים שהם מנת חלקנו בדור הזה. מתברר שוב כי כח איננו מחסום בפני חולשת הדעת; לעתים הוא אף מעודד אותה.

נכון, במציאות חיינו לא קשה להביא נימוקים רציניים, כבדי משקל, המובילים למסקנות אחרות, אך במשך השנים כבר צברנו ניסיון בהכרת הכשלים שבתחזיות הרציונליות כביכול הנוגעות לעתידנו בארצנו.

לפני יותר מעשרים שנה קראנו דעות מלומדות על הסכמי אוסלו והתקווה שנשאו עמם. באיזמלים חדים של הגיון מפוכח ניתחו המומחים הישראלים את הגיון הפעולה של אש"ף כלוחם בטרור. אנו, בקנאות התנגדותנו להפקרת חלקי מולדת, השכלנו להבין את המציאות טוב יותר מתומכיה הרציונלים של התוכנית, שהובילה ליצירת ערי מקלט לטרור בלב ארצנו. מנקודת מוצא עקרונית, לפיה אין להפקיר נחלת אבות, העמקנו יותר ממומחים רבים בלימוד הרציונל של אש"ף. כך הצלחנו לחזות בדייקנות את התוצאות הקטלניות של ליקוי המאורות, שפקד הנהגה רציונלית טועה.

חלף עשור ועדיין לא למדו. באפריל 2004 פרסמו 180 קצינים בכירים יוצאי צה"ל, המוסד, שב"כ והמשטרה הודעה בה הכריזו: "לדעתנו המקצועית, בהעדר פרטנר להסדר, תוכנית ההתנתקות תורמת לחיזוקה של המדינה וחיונית לביטחון ישראל". גם אז, על יסוד עמדתנו העקרונית, התנגדנו בלהט לנטישת חבל עזה, והוכח עד מהרה שניתוחנו היה יותר רציונלי מן הניתוח הצונן של המומחים.

התוצאות של שני הניסויים האומללים אינן מוכיחות, כמובן, שבנושאים אלה אנו חסינים מפני טעות. אך בראותנו את התוצאות הקשות של הפקרת חלקים מארץ ישראל, בעקבות החלטות מושכלות שנשענו, לדעת הוגיהן, על תבונה טהורה, נוכל לשאת היטב בעול האשמה, שעמדתנו העקבית מבוססת על עקרון שאין צורך להוכיחו. אמנם כן חברים, ארצנו היא. נשמור עליה.

פורסם ב"מקור ראשון", 16.5.17


אהבו: 33. הגיבו: 7. שיתפו: 4.
{% trans 'Tags' %}: