הליכוד

1,862 ( +0.43% בחודש האחרון)

טוען נתונים נוספים...

זאב בנימין בגין / הליכוד באתר כנסת פתוחה

  זאב בנימין בגין בפייסבוק

  סטאטוס אחרון נאסף בתאריך: 8 במאי 2018 22:52. מידע אודות העמוד נאסף בתאריך: 20 ביוני 2018 07:05


*************** על לאומיות וזכויות אדם ********************

הבוקר נשאלתי בראיון אם פעילותי בכנסת תואמת את ערכי הליכוד. ובכן, אני פועל בכנסת על פי השקפה שאימצתי לפני עשרות שנים, ועל יסודה הצטרפתי לתנועת החרות ב 1972. השקפה זו מכונה "לאומית ליברלית" וכותרת הרצאותי בבתי ספר בשנים האחרונות היא "לאומיות וזכויות אדם". לאורך השנים אנו רואים בדמוקרטיות שינויים באופיין של מפלגות, אבל עד היום, בסמליל הליכוד מופיעות המלים "מפלגה לאומית ליברלית". יש לצקת תוכן ממשי למיזוג החיוני של צמד המושגים הזה. זהו היסוד שעל פיו אני פועל בכנסת, לעתים מתוך התנגדות להצעות חוק הסותרות אותו, שהממשלה מביאה, לצערי, לאישור הכנסת.

אזכיר: בשנת 2015 לא ביקשתי להיות חבר הכנסת הנוכחית וכלל לא חשבתי על אפשרות זאת. ראשי הליכוד הפצירו בי להצטרף לרשימת הליכוד לכנסת, ונעניתי. לאחר עשרות שנים של פעילות ציבורית, חברי מזכירות הליכוד ידעו היטב מהן דעותי ולמרות זאת (ויש אומרים בגלל זאת) תמכו פה אחד בשיבוצי ברשימה. אני מתמיד בפעולתי בוועדות הכנסת ובמליאתה על יסוד השקפתי הידועה, גם אם הממשלה, משיקולים שונים, ולעתים גם משונים, מביאה הצעות חוק הסותרות אותה.

אני תומך בהסדרה בחוק של היחסים בין הכנסת לבית המשפט העליון. אחד המרכיבים של הסדרה זו היא פסקה המכירה בסמכות בג"ץ לפסול חוק, שהממשלה העבירה בכנסת בקולות תומכיה, אם בג"ץ סבר שהוא פוגע בזכויות יסוד של יחידים או של קבוצות, כיוון שהוא חוקק לתכלית לא ראויה או שהפגיעה בזכויות היא במידה העולה על הנדרש. אולם, אם הכנסת תרצה בכל זאת לשוב ולחוקק חוק כזה, הממשלה תצטרך להרחיב את מעגל התמיכה הציבורית בכך ולא להסתמך שוב, בלי מחשבה רצינית נוספת, על אותו רוב אוטומטי של תומכיה. צריך להרחיב את מעגל ההסכמה הציבורית למהלך מיוחד כזה.

לשם כך אני שב ומציע, שחקיקה מחודשת של חוק שבג"ץ פסל תדרוש רוב מיוחד של 70 חברי כנסת לפחות, ובהם גם כמה חברי אופוזיציה. אין בכך חידוש מופלג: הסדר דומה מצוי כבר בחוק ההדחה שהכנסת קיבלה לפני שנתיים. כך ניתן להשיג את האיזון הראוי ביחסים החיוניים בין הכנסת לבין בית המשפט העליון.

יש שיתלוננו כי שיטה זו אינה יעילה דיה, אך לואיס ברנדייס, השופט היהודי בבית המשפט העליון בארצות הברית, הסביר את הגישה הראויה לפני תשעים שנה: "הרעיון של הפרדת הרשויות אומץ לא כדי להגביר יעילות אלא כדי למנוע הפעלה שרירותית של כוח. המטרה לא היתה להימנע מחיכוך, אלא דווקא, באמצעות החיכוך הבלתי נמנע הכרוך בפיזור סמכויות הממשל בין שלש רשויות, להציל את העם משלטון יחיד".

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 144. הגיבו: 15. שיתפו: 23.
{% trans 'Tags' %}:

******** ההתגברות על פסקת ההתגברות ********

ועדת השרים לחקיקה הפכה את עצמה היום לזירת תחרות בהצעות חוק קיצוניות והציגה תרגיל בפראות פוליטית. בתחרות הזאת זכתה כמצופה הצעת חוק קיצונית ומתעתעת. אותו חלק בימין הפוליטי בישראל, שמידרדר בשנים האחרונות מלאומיות ללאומנות, מוכן סוף-סוף לעשות לנו טובה ולהכיר, כביכול, בסמכותו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לבטל חוק של הכנסת, כאשר הוא סבור שהחוק פוגע יתר על המידה בזכויות יסוד של יחידים ושל קבוצות מיעוט.

אבל, בהעניקם את הצעצוע היקר הזה לשופטים, מודיעים יוזמי החוקים הרעים האלה כי הם נוטלים אותו מיד בחזרה: תוכלו לשבת על המדוכה, שופטים נכבדים, תוכלו לשקול וגם לפסוק. אבל אם תחליטו לבטל חוק של הממשלה, שהיא העבירה אותו בכנסת בחסות המשמעת הקואליציונית, יכנסו את הכנסת ויבטלו את הביטול ברוב של 61 בלבד. זהו הרוב המזערי המאפשר בלאו הכי לממשלה למשול, והוא עומד לרשותה תמיד, גם כדי לחוקק גחמה פוגענית.

זה לא חוק - זה צחוק, והבדיחה הזאת היא על חשבוננו. אבל כעבור זמן קצר באה בשורה טובה: הניסיון הזה נהדף. אמנם, בצהרים הודעתי שאצביע נגד הצעת החוק הנפסדת הזאת, אבל אני יכול לספק לצורך הדיפתה רק אצבע אחת. לכן שמחתי לשמוע את הודעתו של שר האוצר משה כחלון, כי סיעת כולנו תצביע נגד הצעת חוק ההתגברות שוועדת השרים לחקיקה אישרה בצהרים. החגיגה נגמרה.

הערה אישית: המשימות ששר האוצר נטל על עצמו ידועות גם לי: כלכלה, משק, צמיחה, דיור. בכל אלה הוא מצליח. אבל לעתים אנחנו מעמיסים עליו ועל סיעת כולנו ציפיות גבוהות ומכבידות בנושאים יסודיים, עקרוניים, בחיינו בדמוקרטיה הצעירה שלנו. כמו שהוכיח בחוק ההמלצות כך גם היום בעניין חוק ההתגברות, משה כחלון התייצב ועמד בפרץ באומץ פוליטי הראוי לציון.

בימים האחרונים, ההסתערות הגסה לעבר חוקי התגברות, הפוגעים ביכולת בג"ץ להגן על זכויות היסוד של אזרחי ישראל, חשפה גישות קשות לעיכול ובהן הסיסמה: "זה אנחנו - או הם". "הם" עבור המשתלחים אינם האיראנים או אנשי חמא"ס אלא, אבוי, שופטי בית המשפט העליון.

בראותי את ההתלהמות הזאת נזכרתי בפסוק הידוע בתהילים, וחשבתי: אלה ברכב ואלה בסוסים, אלה בבולדוזרים על בית המשפט העליון ואלה בגייסות של מצביעי פריימריס - ואנחנו בשם משפט וצדק נזכיר,
ונצליח.


אהבו: 615. הגיבו: 73. שיתפו: 152.
{% trans 'Tags' %}:

מדוע הצבעתי אתמול נגד חוק הלאום?

אתמול הביאה הקואליציה, להצבעה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, את חוק הלאום. הצבעתי נגד. שעות אחדות לפני ההצבעה הסברתי מעל הדוכן במליאה מדוע כך נהגתי:

"ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה". נוסח זה הצעתי החל מ 2011, אבל ועדת השרים לחקיקה סירבה לאשר את בקשתי להביא אותו בפני הכנסת הנכבדה הזאת בקריאה הטרומית.

למרות זאת אוכל לבשר, כי בחודשים האחרונים אימצו את הנוסח הזה סיעות כולנו וישראל ביתנו החברות בקואליציה, וזאת לאחר שסיעות המחנה הציוני ויש עתיד מן האופוזיציה הודיעו כבר בשנה שעברה כי הן תומכות בו. אסתכן בהערכה: בכנסת הזאת לא יתקבל בקריאה שלישית חוק-לאום שאין בו אמירה מפורשת על קיום שוויון זכויות לכל אזרחי ישראל.

אך בינתיים, בהצעת החוק המובאת כאן לקריאה ראשונה, גברה ידם של אלה השוללים אזכור כזה. לכן היא פגומה קודם כל במה שאין בה: אין בה התחייבות מפורשת של מדינת העם היהודי לקיים שוויון זכויות לכל אזרחיה.

אבל, הצעת החוק הזו פגומה גם בגלל מה שיש בה. יש בה סעיף 7ב, בנוסח הזה: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". אין צורך בפירוש.

ולעומת זאת, לפני שבע שנים, אור ליום 23 במרץ 2011, הכנסת ה 18 קיבלה בקריאה שלישית, בתמיכת הממשלה בראשות הליכוד, את התיקון מספר 8 לפקודת האגודות השיתופיות. מאז, החוק מגדיר באופן כללי, עמום - ועל כן גם רחב - את סמכותן של ועדות קבלה, לקבל או לדחות מועמדים להצטרפות ליישובים בנגב ובגליל, המונים פחות מ 400 משפחות. אולם, החוק גם הגביל את סמכותן של ועדות הקבלה במלים הברורות האלה:

"ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית."

הנוסח הזה של החוק, כולל תריסר ההגבלות שתיארתי, התקבל ברוב 30 נגד 20. תמכו בו נציגי הסיעות הבאות: קדימה, העצמאות, יהדות התורה, ש"ס, ישראל ביתנו, הבית היהודי, האיחוד הלאומי, והליכוד. גם הליכוד.

לפני כחודשיים, ביום 13 במרץ 2018, בדיון האחרון של ועדת הכנסת המיוחדת לעניין חוק זה - והיא מיוחדת בעיקר בכך שהוקמה כדי שלא אהיה חבר בה - אמר עורך הדין איל זנדברג, בייצגו בדיון את היועץ המשפטי לממשלה, שסעיף 7ב מהווה "הפלייה בוטה בין בני אדם, שאינה עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", והוסיף כי "אין מקום לחוקקו בנוסח זה". יו"ר הועדה, ח"כ אמיר אוחנה, השיב כי הוא "נוטה להסכים עם ההערה" הזאת.

אכן, אין מקום לחקיקה זאת.

מכל אלה יובן כי בחוק הזה, הן על מה שאין בו והן על מה שיש בו, לא אוכל לתמוך.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 320. הגיבו: 29. שיתפו: 55.
{% trans 'Tags' %}:

הבוקר התראיינתי בתוכניתו של רזי ברקאי "מה בוער" בגלי צה"ל, בעקבות הדברים התקיפים שהוחלפו השבוע בין שרת המשפטים איילת שקד לבין נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. אביא כאן את עיקרי דברי.

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, הוא מוסד חיוני, המגן על אזרחים ועל קבוצות מיעוט מפני פגיעות בזכויותיהם על ידי הממשלה ושלוחיה או גם על ידי הכנסת. ההתקפות עליו נועדו לפגוע ביכולתו להגיש עזרה חיונית לאזרחי ישראל. בשנים האחרונות התקפות ישירות אלה הן בוטות ולעתים אף גסות אבל יש בהן יתרון אחד: הן התקפות גלויות. לכן קל להשיב למתקיפים.

אבל בשנים האחרונות יש מי שתוקף את בית המשפט בשתי דרכים עקיפות, שסכנתן בכך שהן כמעט סמויות מן העין.

בשיטה הראשונה מדברים על חקיקה בכנסת המבטאת את "רצון העם". לפני שבועות אחדים החריפה שרת המשפטים, איילת שקד, את הביטוי הזה, ובנאום בכנס דיברה על "חוקי העם", שנבחריו בכנסת מחוקקים. בבחירת הביטויים האלה אין תמימות. כוונתם ליצור מעין הילה של קדושה המרחפת מעל חוקי הכנסת. ומה תוסיף הקדושה הזאת? זהו איתות לציבור, שלבג"ץ אין זכות ואין לו סמכות מוסרית לבטל את חוקי הכנסת. מן הביטוי "חוקי העם" עולה צליל לא נעים, וברוח מתאימה עולה ממנו גם ריח לא נעים,

את הרעיון שחוקי הכנסת משקפים את "רצון העם" ניתן להפריך בקלות בכנסת הנוכחית. לפני שנתיים דחתה הכנסת הזו ברוב עצום הצעת חוק פרטית של סיעת "ישראל ביתנו", בדבר הנהגת עונש מוות בישראל. אולי ניתן היה אז לומר שהפלת החוק הזה ביטאה את "רצון העם". והנה חלפו שנתיים, סיעת "ישראל ביתנו" הצטרפה לקואליציה ולפני שבועות אחדים הצליחה לאלץ אותה לתמוך באותה הצעת חוק ממש. ואכן, הצעת חוק זו אושרה במליאת הכנסת - אותה כנסת - לפני כמה שבועות. הרי לכם "רצון העם" וגם היפוכו.

שיטת ההתקפה העקיפה השנייה על מעמד בג"ץ היא שימוש מטעה בביטוי "הפרדת הרשויות". פירוש קיצוני לביטוי זה ניתן לפני שלושה חודשים על ידי שר החינוך: "הממשלה תמשול, הכנסת תחוקק והשופטים ישפטו". אולם, כל שר יודע שאין הפרדה אמיתית בין הממשלה לכנסת, וכי הממשלה שולטת בחקיקת הכנסת באמצעות הרוב הקואליציוני עליו היא נשענת. על כן ברור שכאשר, במקום לעמוד על "פיזור העוצמה השלטונית בין שלוש רשויות השלטון", דורשים "הפרדת רשויות", מתכוונים להקים גדר או אף חומת הפרדה בין הכנסת לבין בג"ץ. תכלית החומה היא למנוע מבג"ץ ביטול של חוקי הכנסת העשויים להיות גם, למעשה, "חוקי הממשלה".

לצערי, הגישה השלילית הזאת זוכה גם לתמיכה של כמה מלומדים בתורת המשפט. נחמץ לבי כאשר שמעתי אחדים מהם, בלשונו הנפלאה של ש"י עגנון "פרופסורים גמורים", מסבירים מדוע אין לכלול ב"חוק הלאום" גם את ההתחייבות לקיים שוויון זכויות לכל אזרחי ישראל.

מטרת ההתקפות הישירות והעקיפות על בית המשפט העליון היא להחלישו, לתקוע אותו בפינתו ולפגוע ביכולתו החיונית להגביל הן את הממשלה ואת הכנסת מפני הפרת הזכויות של בודדים ושל קבוצות המיעוט בישראל. יש לפעול כדי לסכל את הסכנה לפגיעה בדמוקרטיה שלנו, כי רק זו שבה הרוב מושל וזכויות המיעוט נשמרות ראויה לבני חורין.


אהבו: 626. הגיבו: 80. שיתפו: 200.
{% trans 'Tags' %}:

ב"חוק ההמלצות" שלושה פגמים יסודיים: הוא חל על חקירות המתנהלות בימים אלה; הוא חוק מוכוון-מטרה אישית; הוא מבטא שימוש בכוחה של מפלגת השלטון על מנת לסייע, על ידי חקיקה, לאחד מחבריה העומד בראשה ונתון בחקירת המשטרה.

הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה; הכל יודעים למה החוק הזה ייכנס, אם ייכנס, לספר החוקים.


אהבו: 313. הגיבו: 55. שיתפו: 87.
{% trans 'Tags' %}:

היום לפני שש שנים
היום לפני שש שנים, ב 27 בנובמבר 2011, בהיותי חבר הממשלה מטעם הליכוד, פרסמתי ב"ישראל היום" את המאמר "לדעת לשלוט". הוא מצוי באינטרנט ומובא כאן בשלמותו:

לדעת לשלוט

בקרב הרוב הפרלמנטרי של "מחנה הימין" יש המתלוננים לאחרונה על מר גורלם: שלושים שנה אנחנו בשלטון, הם מתאוננים, אבל איננו "שולטים". יתרה מזאת: הם קובלים על זקני ה"ימין", בעלי אמונות עבשות שאבד עליהן כלח, שאינם יודעים לשלוט או, גרוע אף יותר, אינם רוצים לשלוט.

מקוננים אלה מתעלמים מכישלון יריביהם המסורתיים: ייצוג ה"שמאל" בכנסת התכווץ לכדי מיעוט קטן; כשיטה כלכלית קמל הסוציאליזם בארצנו לפני שנים רבות; מעטים מאד בציבור עוד מאמינים שניתן להגיע לשלום וביטחון עם הנהגת הערבים בשומרון, ביהודה ובחבל עזה בעתיד הנראה לעין; כשש מאות אלף יהודים מתגוררים "מעבר לקו הירוק", מהם 340,000 בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון, וכרבע מאלה יושבים לאורך דרך-האבות על גב ההר. אנשי "ימין" פעילים בכל שטחי החיים בארצנו, רבים מהם בעמדות ניהול בכירות ובעמדות השפעה פוליטיות מכריעות. אולם בכל זאת, "יש סייעני שמאל בליכוד", התמרמר בשבוע שעבר אחד הגיבורים המתוסכלים, "שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי. מדובר בשרים ותיקים ומנוסים שבוחרים ממרומי שנותיהם לשרת את השמאל."

בתנאים הפוליטיים שתיארתי לעיל אי אפשר לפרש את הנהי הזה אלא בדרך אחת: בקריאתם החוזרת "שהימין ישלוט" מתכוונים גרגרנים פוליטיים אלה לדבר אחר לגמרי: "שהימין ישלוט - ללא מצרים".

לאחרונה אף שמעתי חברים המתגעגעים לימי קדם בהתפעלות: "המפא"יניקים האלה ידעו לשלוט". אכן, בימי שלוט השולטים הם סברו שמותרת להם שליטה בלי מגבלות. ההיתר שהעניק לעצמו הרוב לקיים ממשל צבאי על אזרחי ישראל הערבים במשך שמונה עשרה (!) שנים לא הספיק לו. כפי שהראה לאחרונה שלמה נקדימון במחקר מדהים שפורסם במוסף "הארץ", ניסו מנהיגי ה"שמאל" למחוק, פשוטו כמשמעו, את המפלגה הקומוניסטית הישראלית הקטנה מן הציבוריות הישראלית, חמש שנים לאחר קום המדינה. רק פסיקתו של השופט אגרנט כי אין להתיר לממשלה השתלטנית לסגור את עיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", הצילה את הדמוקרטיה במדינת ישראל הצעירה.

מצער הדבר, אך כך הוא טבע האנוש, ללא הבדל שמאל או ימין: לרוב בלתי מרוסן נטייה להיות דורסן. אם אין הרוב משכיל להבין כי עליו להגביל את עצמו, יש ליצור ולשמר את הכלים המגבילים אותו. חובת הפעולה אינה רק על המיעוט חסר האונים, אלא גם על אלה הנמנים עם הרוב וטרם שכחו אלף-בית של דמוקרטיה. ליתר דיוק, כיום חובת הפעולה לסיכול הניסיונות החוזרים להסרת הרסן היא על חברי הליכוד הרבים, המבינים לאן עלולים הדברים להתגלגל, וזוכרים כי תפארת תנועתם על שמירה קפדנית של כללי יסוד. לא בנדיבות-של-מנצחים מדובר, אלא בהגינות; לא רק בצדק מדובר כי אם גם בחכמה.

אכן, חברים בממשלה המייצגים את הליכוד פועלים – ובהצלחה נאה – לסיכול הצעות חוק מזיקות ולהקהיית עוקצן. בניגוד לרושם שמנסים ליצור כותבי טורים בעלי סדר יום פוליטי מוטה, פעולתנו מהווה מחסום יעיל בפני נזקי החוקים האלה. לא במסתרים אנו פועלים אלא בריש גלי, מתוך אמונה וידיעה שבכך אנו מונעים מן הליכוד תקלה חמורה וממדינת ישראל רעה גדולה.

לדעת לשלוט משמעו להבין את מגבלות השליטה ולהכיר בזכויות המיעוט. לדעת לשלוט פירושו להביא לידי ביטוי מעשי יום-יומי את כלל-החיים הנצחי של הלל הזקן: מה ששנוא עליך – לזולתך לא תעשה. כפי שארע כבר בעבר, שלטון הגורם לחלק מתומכיו להתבייש בשתלטנותו יביא, בסופו של דבר, לסילוקו.

ישראל היום, 27.11.2011


אהבו: 48. הגיבו: 15. שיתפו: 6.
{% trans 'Tags' %}:

היום לפני שש שנים
היום לפני שש שנים, ב 27 בנובמבר 2011, בהיותי חבר הממשלה מטעם הליכוד, פרסמתי ב"ישראל היום" את המאמר "לדעת לשלוט". הוא מצוי באינטרנט ומובא כאן בשלמותו:

לדעת לשלוט

בקרב הרוב הפרלמנטרי של "מחנה הימין" יש המתלוננים לאחרונה על מר גורלם: שלושים שנה אנחנו בשלטון, הם מתאוננים, אבל איננו "שולטים". יתרה מזאת: הם קובלים על זקני ה"ימין", בעלי אמונות עבשות שאבד עליהן כלח, שאינם יודעים לשלוט או, גרוע אף יותר, אינם רוצים לשלוט.

מקוננים אלה מתעלמים מכישלון יריביהם המסורתיים: ייצוג ה"שמאל" בכנסת התכווץ לכדי מיעוט קטן; כשיטה כלכלית קמל הסוציאליזם בארצנו לפני שנים רבות; מעטים מאד בציבור עוד מאמינים שניתן להגיע לשלום וביטחון עם הנהגת הערבים בשומרון, ביהודה ובחבל עזה בעתיד הנראה לעין; כשש מאות אלף יהודים מתגוררים "מעבר לקו הירוק", מהם 340,000 בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון, וכרבע מאלה יושבים לאורך דרך-האבות על גב ההר. אנשי "ימין" פעילים בכל שטחי החיים בארצנו, רבים מהם בעמדות ניהול בכירות ובעמדות השפעה פוליטיות מכריעות. אולם בכל זאת, "יש סייעני שמאל בליכוד", התמרמר בשבוע שעבר אחד הגיבורים המתוסכלים, "שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי. מדובר בשרים ותיקים ומנוסים שבוחרים ממרומי שנותיהם לשרת את השמאל."

בתנאים הפוליטיים שתיארתי לעיל אי אפשר לפרש את הנהי הזה אלא בדרך אחת: בקריאתם החוזרת "שהימין ישלוט" מתכוונים גרגרנים פוליטיים אלה לדבר אחר לגמרי: "שהימין ישלוט - ללא מצרים".

לאחרונה אף שמעתי חברים המתגעגעים לימי קדם בהתפעלות: "המפא"יניקים האלה ידעו לשלוט". אכן, בימי שלוט השולטים הם סברו שמותרת להם שליטה בלי מגבלות. ההיתר שהעניק לעצמו הרוב לקיים ממשל צבאי על אזרחי ישראל הערבים במשך שמונה עשרה (!) שנים לא הספיק לו. כפי שהראה לאחרונה שלמה נקדימון במחקר מדהים שפורסם במוסף "הארץ", ניסו מנהיגי ה"שמאל" למחוק, פשוטו כמשמעו, את המפלגה הקומוניסטית הישראלית הקטנה מן הציבוריות הישראלית, חמש שנים לאחר קום המדינה. רק פסיקתו של השופט אגרנט כי אין להתיר לממשלה השתלטנית לסגור את עיתון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", הצילה את הדמוקרטיה במדינת ישראל הצעירה.

מצער הדבר, אך כך הוא טבע האנוש, ללא הבדל שמאל או ימין: לרוב בלתי מרוסן נטייה להיות דורסן. אם אין הרוב משכיל להבין כי עליו להגביל את עצמו, יש ליצור ולשמר את הכלים המגבילים אותו. חובת הפעולה אינה רק על המיעוט חסר האונים, אלא גם על אלה הנמנים עם הרוב וטרם שכחו אלף-בית של דמוקרטיה. ליתר דיוק, כיום חובת הפעולה לסיכול הניסיונות החוזרים להסרת הרסן היא על חברי הליכוד הרבים, המבינים לאן עלולים הדברים להתגלגל, וזוכרים כי תפארת תנועתם על שמירה קפדנית של כללי יסוד. לא בנדיבות-של-מנצחים מדובר, אלא בהגינות; לא רק בצדק מדובר כי אם גם בחכמה.

אכן, חברים בממשלה המייצגים את הליכוד פועלים – ובהצלחה נאה – לסיכול הצעות חוק מזיקות ולהקהיית עוקצן. בניגוד לרושם שמנסים ליצור כותבי טורים בעלי סדר יום פוליטי מוטה, פעולתנו מהווה מחסום יעיל בפני נזקי החוקים האלה. לא במסתרים אנו פועלים אלא בריש גלי, מתוך אמונה וידיעה שבכך אנו מונעים מן הליכוד תקלה חמורה וממדינת ישראל רעה גדולה.

לדעת לשלוט משמעו להבין את מגבלות השליטה ולהכיר בזכויות המיעוט. לדעת לשלוט פירושו להביא לידי ביטוי מעשי יום-יומי את כלל-החיים הנצחי של הלל הזקן: מה ששנוא עליך – לזולתך לא תעשה. כפי שארע כבר בעבר, שלטון הגורם לחלק מתומכיו להתבייש בשתלטנותו יביא, בסופו של דבר, לסילוקו.

ישראל היום, 27.11.2011


אהבו: 349. הגיבו: 30. שיתפו: 99.
{% trans 'Tags' %}:

מאמרי הקודם ("סכסוך ייחודי, מסקנה ייחודית", "הארץ", 9.10.17), שהעליתי גם כאן, עורר תגובות אחדות. על כן פרסמתי הבוקר ב"הארץ" מאמר נוסף, המתייחס אליהן ומחדד את המסקנות המתבקשות. להלן:

על המציאות

אז כמה פליטים ישובו לישראל כדי לאפשר חתימת חוזה שלום בין ישראל לאש"ף, שישים קץ לתביעותיהם? בשנת 2008 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט שישובו אלפים אחדים ואש"ף לא קיבל את הצעתו. שאול אריאלי דיווח, ללא ציון המקור, על ה"עמדה הפלסטינית הרשמית, שלפיה מספר הפליטים הפלסטינים שיחזרו לישראל — בהסכמתה — ינוע בין 50 אלף ל-100 אלף" ("הארץ", 13.10). פרופסור משה מעוז טען שב–2008 עבאס הציע לאולמרט 150 אלף ("הארץ", 16.10); אורי אבנרי הציע רבע מיליון (אתר "הארץ", 17.10).
אבל אין טעם בוויכוח מגוחך על המספרים כל עוד לא התמלא תנאי מוקדם והכרחי. לפי אריאלי תידרש "הסכמה על נוסח משותף לגבי הנרטיבים של סוגיית הפליטים" ("הארץ", 4.10). אבנרי, שעבר קילומטרז' מרשים בשיחות עם אנשי אש"ף, מבין היטב מהו הנוסח הנדרש: "את העיקרון אי אפשר לשלול. הוא שייך לפליט היחיד. הוא מעוגן בחוק הבינלאומי. הוא קדוש. כל הסכם שלום עתידי יצטרך לכלול סעיף המאשר שישראל מקבלת באופן עקרוני את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם. אין מנהיג פלסטיני שיהיה מסוגל לחתום על חוזה שלא יכלול סעיף זה". אכן כך, אבל אין מנהיג ישראלי שיהיה מסוגל לחתום על חוזה שכן יכלול סעיף זה. ואם ייעדר הסעיף מן ההסכם, לא יוכל אש"ף להודיע על קץ תביעותיו מישראל.
אך אין זה המכשול היחיד בפני הודעה כזאת. התביעה הנוספת שממנה אש"ף לא יוכל להסתלק נובעת מבסיס תורתו: רק לערבים יש זכות לריבונות בפלסטין, גם בשטחה של מדינת ישראל בגבולות 1949. לכן אש"ף איננו מסוגל להצהיר על קץ תביעותיו כל עוד ישות יהודית ריבונית קיימת על אדמת פלסטין. מי שמבקש להפריך את שתי טענותי אלה ימליץ נא בפני הנהגת אש"ף לפרסם ברבים, וקודם כל בערבית, את התנאים שבהם היא תסכים לכלול, בחוזה שלום עם ישראל, הודעה על סיום הסכסוך ועל קץ תביעותיה. עד היום, במשך רבע מאה מאז הסכם אוסלו, לא פירסם אש"ף תוכנית כזאת. הוא גם לא יפרסם.
ניתן להניח שכבר הופרו הסכמים בין אויבים שכללו סעיף מפורש על קץ תביעותיהם ההדדיות. אבל אדם אחראי לא יסיק מכך שכדאי לחתום על "חוזה שלום" בין צדדים נצים גם בהיעדר סעיף זה מן ההסכם. זהו סעיף מכריע, שמבדיל בין הסכם ביניים, המותיר את הצדדים עם תוכניותיהם וחלומותיהם — כגון הסכמי שביתת הנשק או הסכמי אוסלו — לבין הסכם קבע לשלום. הוא מהווה אבן בוחן לנכונות הצד השני להכריז על קץ תביעותיו, קודם כל בפני בני עמו. באין נכונות כזאת, הכרח להסיק שהצד השני אינו בשל להסכם של שלום אמת ושבהזדמנות שתיראה לו מועילה הוא יחדש את המלחמה.
אין ממשלה בישראל, בהרכב כלשהו, שתחתום עם אש"ף על מסמך שכותרתו "חוזה שלום" בלי הכרזה על קץ התביעות ההדדיות. אש"ף, לעומת זאת, אינו מסוגל לחתום על הסכם הכולל הכרזה זו. כל המומחים והשליחים, היועצים והרצים לא יוכלו לגשר על הפער הזה.
דן מרגלית ממליץ עתה "לחזור להצעות של ברק או אולמרט, עם מקצה שיפורים" ("הארץ", 10.10); אריאלי ממליץ על תוספת של עשרות אלפי פליטים למספר שהציע אולמרט לעבאס ב–2008. אולי צדק אפוא ראש מחלקת המשא ומתן של אש"ף סאיב עריקאת כאשר, חודשים אחדים לאחר שסירב עבאס לקבל את הצעת אולמרט, סקר את ויתורי ישראל מאז הצעת האוטונומיה של ראש הממשלה מנחם בגין ב–1978, דרך הצעתו הראשונה של ראש הממשלה ברק ב–1999, והצעתו בקמפ דייוויד בשנת 2000 ועד להצעת ראש הממשלה אולמרט ב–2008 ("אל דוסתור", 25.6.2009; המקור: ממר"י): "בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66%, בקמפ דיוויד הגיעו ל–90% והיום הגיעו ל–100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו?". ובאמת, מדוע ימהרו, כשישראלים טובים מציעים להם שיפורים נאים עוד בטרם חודש המשא ומתן בין ישראל לאש"ף?
בתגובות למאמרי שפורסם כאן לפני שבועיים נטען, שבעת גיבוש הערכותי אני מייחס חשיבות יתר להודעות הפומביות, בעיקר בערבית, של ראשי אש"ף. בשנות התקווה שלאחר חתימת הסכם אוסלו ב–1993 סברו גם המומחים שאין ערך להודעות אלה. כך למשל, שנתיים אחרי חתימת הסכם אוסלו הפיץ אגף המודיעין של צה"ל סקירה ובה מסקנה זו: "בבדיקת מאפייני פעילותו והתבטאויותיו, הפומביות והלא־פומביות, לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ולתהליך השלום עם ישראל". זמן קצר אחר כך הסכימו אש"ף וחמאס על חלוקת העבודה ביניהם — ובארץ התפוצצו אוטובוסים.
התמונה המצטיירת לעינינו ברורה. שום ממשלה בישראל לא תוכל לחתום על חוזה שלום עם הנהגת אש"ף, עם או בלי שותפיה בחמאס. זאת נקודת המוצא היחידה למדיניות מציאותית של ישראל ושל ידידיה.

פורסם ב"הארץ", 20.10.17

בתמונה: צילום מן הטלויזיה של הרשות הפלסטינית, 2011. דגל אש"ף עוטף את "מפתח השיבה" ואת כל ארץ ישראל המערבית. המקור: Palestinian Media Watch.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 66. הגיבו: 16. שיתפו: 11.
{% trans 'Tags' %}:

סכסוך ייחודי, מסקנה ייחודית

במאמרו "פתרונות מיוחדים לסכסוך יחיד במינו", ("הארץ", 4.10.17) הציע שאול אריאלי, שוב, פתרון למאבק רב השנים: "פשרה ההולמת את האינטרסים המהותיים של הצדדים, כזו המבוססת על הפרמטרים שהכתיבו את המשא ומתן באנאפוליס, 2008". הנה, למרות כל איתותי המציאות, ההנחה שלסכסוך יחיד במינו זה מוכרח להיות פתרון מוסכם בין ישראל לאש"פ עדיין מתרוצצת בחצרנו כתרנגולת כרותת ראש. מחשבה כבר אין; עכשיו פועלים רפלקסים.
בדלגו מן הקשיים הייחודיים אל הנוסחה הגואלת הזניח ד"ר אריאלי את העובדה, שבשנת 2008 הנהגת אש"פ דחתה את ה"פרמטרים" שלש פעמים: באמצע ספטמבר עבאס נמנע מלהשיב על ההצעה מרחיקת-הלכת של אהוד אולמרט ("מאז לא ראיתיו", אמר אחר כך אולמרט); בנובמבר הוא דחה את בקשתה של שרת החוץ של ארצות הברית קונדוליסה רייס וסירב להודיע לה שהוא מקבל את הצעת אולמרט; ובדצמבר, כשנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הפציר בו שיודיע לו על קבלתה, במשרדו בבית הלבן ולא לפרסום, שוב סירב. על כך כתבה רייס בזכרונותיה ("אין כבוד רם יותר", 2011): "הפלסטיני ניצב איתן, והרעיון מת".
והוא עדיין ניצב שם איתן, תקוע בפינתו, ולזוז לא יוכל. כל סוסי הנשיא וכל אנשיו לא יוכלו להתיקו ממקום עומדו, אותו ואת עמיתיו להנהגת אש"ף ואת אנשי חמא"ס. הרעיון מת.
בעוד שלושה שבועות תסתיים שנת המאה להצהרת בלפור. מתוך נאמנות לאמנת אש"ף אמר על כך ראש הארגון מחמוד עבאס בשנה שעברה, בנאומו בעצרת האו"ם (21.9.16): "חלפו מאה שנים מאז הצהרת בלפור הידועה לשמצה, שבאמצעותה העניקה בריטניה, ללא כל זכות, סמכות או הסכמה ממישהו, את אדמת פלסטין לעם אחר. דבר זה סלל את הדרך לנכבה של בני העם הפלסטיני, ולנישולם והעתקתם מאדמתם". מן המשפטים הטעונים האלה בחר אריאלי לצטט במאמרו המלומד רק את שמונה המילים הראשונות והמשמעות הפוליטית של הדברים ברורה: עם היישות היהודית-ציונית, שקמה על יסוד העוול הנורא והמתמשך הזה בגבולות 1949, לא יכולה הנהגת שכנינו באש"ף ובחמא"ס לחתום על הסכם שלום, שבו יוכרז, כנדרש, על סוף הסכסוך ועל קץ התביעות ההדדיות.
אריאלי מכיר ב"זכות האישית של הפליט לשוב לביתו", כלומר גם בדור חמישי וששי, לפי ההגדרה מנציחת הפליטות של האו"ם, שהומצאה בעבור פליטים אלה בלבד, אך הוא רואה גם את הסתירה בינה לבין הזהות היהודית של מדינת ישראל. גם לפתרון הבעיה זו יש לו מתכון: "קליטת הפליטים במדינת פלסטין ככלל, או במקומות מגוריהם הנוכחים או שיבה למדינות שלישיות (בכלל זה ישראל) על פי הסכמתן ואישורן הפרטני". לבליל הזה הוא מוזג גם "הסכמה על נוסח משותף לגבי הנרטיבים של סוגיית הפליטים" ומוסיף קורט של "פיצויים שונים". חמם על אש קטנה והבעייה נפתרה.
אבל בחיים, במציאות, פועלים כללים אחרים. רק לפני שבועיים, ב 24 בספטמבר 2017, שוב קבע הועד הפועל של אש"פ, בין השאר (על פי ממר"י), כי "החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם הם הבסיס היחיד להסדר כולל שיספק ביטחון ויציבות לכל המדינות, בהן מדינת פלסטין בגבולות 67, ולשמירה על זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם לפי החלטה 194 [של עצרת האו"מ ב 1948]". ההסתפקות ב"מדינת פלסטין בגבולות 67" סותרת כמובן את מימוש זכות הפליטים "לשוב לבתיהם", אך הזכות הזאת קודמת לכל.
"יש ששה מיליון פליטים פלסטינים המחכים שיתנו להם את המגיע להם ויאפשרו להם לחזור לבתיהם, בהתאם להחלטת האו"ם 194", כתב עבאס בדף הפייסבוק שלו לפני שנה (18.9.16; המקור: ממר"י). מיליון וחצי מהם מתגוררים מערבית לירדן. הם גרים בפלסטין, במרחק קצר מן היישובים בהם חיו בעבר, והם אינם מוותרים. לדידם ולדידו של אש"פ אין "פתרון" אלא במימוש זכותם האישית לבחור בין שיבה לבתיהם ממש לבין פיצויים. שער הכניסה למחנה הפליטים בבית לחם "אל-עאידה" (בעברית: "זאת אשר שבה", בלשון הווה) מדגים זאת (ראו גם בתמונה המצורפת): מעליו, למלוא רוחבו, מונח מפתח גדול, סמל "השיבה". עם סמלים כאלה, המונחלים מדור לדור, לא יכול להיות וויתור. מנוסח החלטת האו"מ 194 מסיקה הנהגת אש"ף שההחלטה מסורה אישית בידי כל פליט, ואין הארגון מוסמך לחתום בשמו על הסכם המגביל את מימוש זכותו. כאן זה תקוע.
ימים אחדים לאחר כשלון המשא ומתן בקמפ דיוויד היטיב עבאס להסביר את עמדת אש"ף במשא ומתן ("אל-איאם", 30.7.2000. המקור: ממר"י): "המשלחת הפלסטינית סירבה להגדיר את מספר הפליטים הפלסטינים שיותר להם לשוב, אפילו היו מציעים לנו [שיבה של] שלושה מיליון פליטים, כפי שאמרנו להם. זאת, משום שאנו רצינו שיכירו בעקרון ואחר כך נגיע להסכם על לוח זמנים בנוגע לשיבתם של הפליטים או לפיצוי למי שלא חפץ בשיבה". מאז לא השתנה דבר. חתימת אש"פ על הסכם שלום עם ישראל, הכולל גם מכסה כלשהי על מספר הפליטים שיורשו לשוב לבתיהם המקוריים וגם הכרזה על "קץ התביעות" ההדדיות מצוייה רק בדמיונם הפרוע של המומחים.
לכן, מנסיבות הסכסוך המיוחד הזה עולה מסקנה מדינית ייחודית: הסכם של קבע עם הנהגת שכנינו אינו בנמצא, יהא אשר יהא הרכב הממשלה בישראל. ובעתיד? תשובה חלקית מצוייה בספרי לימוד שהדפיסה והפיצה הרשות הפלסטינית בשנת 2016 (המקור: המרכז לחקר מדיניות במזרח התיכון, 21.8.17). כך, לדוגמה, לומדים שם בכיתה י"א: "הקו הירוק: קו דמיוני שהופיע בצבע ירוק על המפות לאחר מלחמת 1967 כדי להפריד בין השטחים הפלסטיניים שכבשה ישראל בשנת 1948 לבין השטחים שכבשה בשנת 1967". וכך לומדים שם בכתה ג': "נשיר ונלמד בעל פה: אקריב את דמי כדי להרוות את אדמת האצילים, ואסלק את הגזלן מארצי ואשמיד את שרידי הזרים. הוי ארץ אלאקצא והמקום המקודש, הוי ערש הגאון והאצילות, סבלנות, סבלנות, כי לנו הניצחון והשחר יבצבץ מן החשיכה".
כל קורא מבין.

בתמונה: שער הכניסה למחנה הפליטים אל-עאידה בבית לחם

פורסם ב"הארץ", 9.10.17

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 87. הגיבו: 20. שיתפו: 27.
{% trans 'Tags' %}:

קלשון תלת שיניים

הבוקר התקיימה ישיבתה ראשונה של ועדה מיוחדת בכנסת שתפקידה לקדם את חקיקת "חוק הלאום" ובצהריים אמרתי את הדברים האלה, בערך, מעל הדוכן במליאת הכנסת.

רק מעטים מבין חברי הכנסת המכהנים היום השתתפו בשנת 1992 בהצבעה על חוק היסוד: כבוד האדם וחרותו. הייתי ביניהם. החוק הזה קידם מאד את כיבוד זכויות האדם בארצנו, אבל הבוקר הוטל צל על יכולתנו לקיים את זכויות האדם המפורשות בו. במהלך הדיון אתגרו נציגי הממשלה את חברי המפלגות הציוניות שבאופוזיציה, בטענה שתמיכתם ב"חוק הלאום" היא בבחינת מבחן אישי לציונותו של כל אחד מהם. אני נמנע מהענקת ציוּנים לציוֹנים, אבל בהקשר זה דווקא אעניק ציון בציונות - לעצמי. ובכן, במבחן החמור בציונות שקבעו היום נציגי הממשלה, הציון שלי הוא "נכשל". אינני תומך ב"חוק הלאום"בנוסח המוצע ולא אתמוך בו.

כבר בשנת 2011 הצעתי נוסח משלי לחוק כזה: "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה." כדי להפיג את חששותיהם המופרזים של אחדים, פן יהפוך החוק את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", ניתן גם לנסח כך: "שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה". נוסח זה יכול לזכות בתמיכת 90 מחברי הכנסת, אך מזה שנה ומחצה מסרבת הממשלה לאפשר לי להעלות את הצעתי בקריאה טרומית במליאת הכנסת.

מקורו של הסירוב העיקש הזה גלוי. לדידה של צמרת הליכוד אסור, כך נאמר, לכלול את נושא שוויון הזכויות ב"חוק הלאום". הכוונה המפורשת היא לעמעם עד כדי ביטול את המשמעות של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, להשפיל את מעמדו ולהעמידו על מדרגה נחותה ביחס ל"חוק הלאום" שבו תומכת הממשלה. אכן, בצדק יש להדגיש בחוק יסוד, כבסיס לחוקה בעתיד, שישראל היא מדינת העם היהודי, אך כאשר חמישית מאזרחי המדינה הם בני לאומים אחרים, יש לכלול בחוק במפורש הבטחה לשוויון. הדבר חיוני, ופסילת העיקרון הזה על ידי הממשלה והקואליציה פירושה למעשה מחיקתו מ"חוק הלאום".

לפני 1947 שנים חסר שבוע חרב מקדשנו ופסקה ריבונות יהודית בארצנו. זכות גדולה היא להימנות היום עם הרוב במדינת היהודים הריבונית, אך הזכות הזאת מקימה מתוכה את החובה לנהוג בהגינות ובשוויון עם בני לאומים אחרים, כנאמר פעמים אחדות בתורת ישראל, בנוסחים דומים: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". אולם, יש לזכור שאם תמומש תכנית הממשלה להחליש את תוקפו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על ידי חקיקת "חוק הלאום" כמוצע על ידה, לא ייפגעו רק זכויות הפרט של בני קבוצות המיעוט הלאומיות אלא ייפגעו כל קבוצות המיעוט ואף יחידים, יהודים ולא-יהודים כאחת.

בסיפורה המתוק של חיה שנהב אודות הארנב "מיץ פטל", מסתתרת חברתו הג'ירפה בעומדה אחרי שיח נמוך. כך מבקשים אחדים מעמיתי בקואליציה למצוא מסתור אחרי הביטוי " מדינה יהודית ודמוקרטית" כתחליף, כביכול, לאזכור מפורש ב"חוק הלאום" של עקרון שוויון הזכויות. אך זאת לדעת: ללא הבטחת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחי ישראל נקבל דמוקרטיה חלשה, המקיימת אמנם כמה תנאים במסגרתה החיצונית, אך לא ברוחה החופשית.

בדמוקרטיה הראויה לבני חורין – הרוב מושל וזכויות האזרח נשמרות. אם הממשלה או אף הכנסת מפרים את האיזון הזה יש לאזרחים מגן, הוא בית המשפט העליון. על המגן הזה מונף בתקופה זו קלשון תלת-שיניים: הצעת "חוק הלאום", הנעדר אזכור מפורש של קיום שוויון זכויות; הצעת חוק אחרת שנועדה להצר מאד את שער הכניסה לעתירות בפני בג"ץ; והצעה נוספת,לאסור על בית המשפט העליון לבטל חוק של הכנסת.

זהו צירוף מסוכן, שאינו מבטא חקיקה שמרנית אלא ריאקציונית, בניסיון מוזר להסיג אותנו 25 שנים לאחור, לפני חקיקת חוק כבוד האדם וחירותו, ואף 35 שנים אחורה, בטרם הרחיב הנשיא מאיר שמגר את פתח העתירה לבג"ץ. עלינו לפעול למניעת מימושן של הצעות אלה ודומות להן, כדי שנוכל לחיות כבני חורין במדינת הלאום של העם היהודי, המקיימת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 535. הגיבו: 41. שיתפו: 186.
{% trans 'Tags' %}: