יש עתיד

426,325 (-0.06% בחודש האחרון)

טוען נתונים נוספים...

יאיר לפיד / יש עתיד באתר כנסת פתוחה

  יאיר לפיד בפייסבוק

  סטאטוס אחרון נאסף בתאריך: 20 באפריל 2018 16:15. מידע אודות העמוד נאסף בתאריך: 21 באפריל 2018 07:05


בסוף יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל אנחנו צריכים לבחור בדרכה של מי נלך: מרים רגב או מרים פרץ.

אנחנו צריכים לבחור בין החיבוקים הצוהלים של רגב לחיבוק הכואב בין מרים פרץ לדוד גרוסמן, שני הורים שכולים שחושבים אחרת אבל מרגישים אותו דבר.

אנחנו צריכים להכיר בזה שלנתניהו קרה משהו. הוא כבר לא אותו בנאדם שהכרנו. יש לנו היום ראש ממשלה שאין לו שום בעיה לדרוס בגסות את הממלכתיות כדי לקבל עוד כמה דקות בפריים-טיים מול מדליקי המשואות שהקדישו את כל חייהם לנתינה למען האחרים.

אחרי המשטרה, בית המשפט, הנשיא, מפקדי צה"ל והיועץ המשפטי, יש לראש הממשלה אויב חדש:
אחדות העם.

היות ועתידו הפוליטי תלוי ביכולתו לגרום לנו לריב, כל מי שמנסה לפייס בין חלקי העם הופך לאויב שצריך לשגר בו את גדודי הטוקבקיסטים.

בפעם הראשונה בתולדות המדינה יש לנו ממשלה שלא רוצה לאחד את העם, אלא להרבות שנאה ועלבון בישראל.

אנחנו לא ניתן לזה לקרות. כל ישראל אחים.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 3,844. הגיבו: 803. שיתפו: 610.
{% trans 'Tags' %}:

"זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים". שיעור מדויק באזרחות ואהבת המולדת מכלת פרס ישראל, מרים פרץ:
--
"אנוכי, הענייה ממעש, נרגשת לעמוד כאן היום וּלְדבר בְּשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בִּדְבריי וְשֶשְפָתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה לִמְדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לַפְּרס, וְלִבְני משְפֶּחוֹתינו וְלַחַברינו הקרובים, שֶתמכו בנו וְעודדו אותנו לאורך כל הדרך.

בַּקָהל היושב כאן היום חסרים אהובים וִיקָרים שלא זכו לִרְאותנו בְּמעמד זה. שְנַיים מהם הם הוריי, יעקב וְאיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו. הם לא ידעו קרוא וּכְתוב ולא דיברו את השפה העברית. אִילו היו יושבים כאן היום היו מֶבינים רק כמה מילים מִדבריי, מילים שבַּעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה וְתודה.

בְּכל לילה, סיפר לי אבי, על עיר שלא הִכִּיר, שלא ראה בִּתְמונות וְשֶתֵאוּרָה עבר מֵאב לבן – ירושלים, שיש בה עצים נוטְפי דבש וְחלב ולרגליהם רובצים אריות וּכְבשים. בְּכל פעם שהגה אבי את המילה ירושלים הִצְמיד את שתי אצבעותיו לִשְפתיו וּמִלמל בִּקְדושה את שמה, תוך כדי נישוק כל אות מֵאותיותיה. וּבְאַחַד הלילות של קיץ 1963, הודיע אבי כי הלילה יבוא המָשיח. לִשְאלתי כיצד אַזַהֶה אותו ענה " הוא ילבּש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וְינעל סנדלים" פגשתי את המשיח! את שְליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בְּקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10, וְהֵביא אותנו לִירושלים – לְמַעבֶּרֶת חצרים בִּבְאר שבע, שבה חייתי עד שנת 1969.

חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו מיטות עשויות מברזל וּקְשָיי קליטה וְשפה חדשה אבל הייתה גם שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל.

למדתי לאהוב את הארץ דרך שירֶיה בִּזְכות רדיו שקיבל אבי בַּעבודתו כמטאטא כבישים.

בכל יום רביעי, חִיכִּיתי בְּחֶרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת וְעיפרון, נְכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך היכרתי את החרמון דרך "מַלכוּת החרמון", את בית לחם דרך "ראי רחל ראי" ואת עמק יזְרְעאל דרך "שיר העמק".

אך שיר אֶחד נצרב בזיכרוני, שירו של נתן אלתרמן – "שיר בוקר" – הפותח במילים "בֶּהָרים כבר השמש מלהטת...". שורה אחת מפזמון השיר הִדהַדַה בראשי ולא הרפתה ממני "מה עוד לא נָתַנו וְניתֵן...". כבר אז, כילדה, חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל אֶרץ מוכנה, וְלא ידעתי שיום יבוא וְאתן את היקר לי מכּל עבור ארצי – את בניי אוריאל ואלירז.

אבל מולדת לא בונים רק בִּכְאב וּבִדְמעות, אלא גם בְּעָמל וּבִנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לִקְבוצה, שֶבָּחרה לעסוק בְּחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבַּעַרות והַדַלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי וּלהתפתחות אישית, כפי שפתח לי.

אל המעשה החינוכי הֵבאתי עימי את הערכים שינקתי בְּבית הוריי. אלה היסודות שעליהם גידלתי עם אישי הָאָהוב אליעזר ז"ל את ששת ילדיי: אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף וּבת אל.

עומדת אני כאן היום מולכם נבוכה. לצד עמיתיי, אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו וְהִמציאו, אנְשי חזון וַעשייה, אנשי אמונה.

קטונתי, אין בְּידי יצירה, לא אוּכל להצביע על תגלית שגִילִיתי או על נוּסחה שפתרתי.

יש לי לב אֶחד שנשבּר שלוש פְּעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני אוריאל בַּקרב בִּלְבנון, פטירת אליעזר אישי מִשבְרון לב וּנְפילת בני השני אלירז בקרב בעזה.

עם הלב הזה יצאתי אל עמי, וּבְמילים פשוטות, בִּשְפת הלב השבור דיברתי על הארץ וּמורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים על אחריות וּמְעורבות חברתית, מתוך הלב הזה, שֶפּועמת בו אמונה בָּארץ הזאת וּבָעם הזה

מתוך תהומות הכאב, נבעו מעיָינות של אהבה וּכְשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד בְּאתגרים קשים, יכול ליצור יצירות גדולות. זוֹ יצירתי. היא נטועה בַּלֶבבות, הפכתי את יגוני לְניגון חדש.

כך כל אחת וְאֶחד מֵהיושבים על במה מכובדת זוֹ, כל אֶחד וּפְעימות ליבו, כל אחת ותבנית נוף מולדתה והכשרתה, כל אחד וִירושלים שלו, כל אחד וּמעיְינות יצירתו.

בִּמְקבלי הפרס ישנם מי שֶחוו אובדן, ואף על פי כן רוחם לא נשברה. הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לַעשותה טובה יותר. והאחרים – כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשייה וּבַגוונים האנושיים השונים שבה.

זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים אל פנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי ניסתם של מחשבות והבנות חדשות.

הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון, את "האחרים", נכיר, נרגיש, נִראֶה את העיניים הכואבות והשְמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים וגם אם יש בינינו תהומות – נוכל לבנות מֵעליהן גשרים.

אם רק נכיר בְּכך שרַב המֶשותף בינינו על המפריד, כולנו חפֵצי חיים. כולנו חפֵצי שלום.

זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים.

כולנו רוצים לזכות ולראות את נכָדֵינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בְּבִטחה וְנֶהנים מנופיה.כולנו מֶיַיחַלים לְחֶברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל וּמִכּוח זה, כולנו נושאים בְּאחְריות לְאופיו, לַערכיו וְלַעתידו של הבית הזה.

לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד.

בפאזל הזה שנוצר בִּמְדינת ישראל, יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים. ואם תֶחסר פיסה אחת מהפאזל התמונה לא תהיה שלמה.

על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, וגם אם מלאכת ההרכבה תֶאֶרַך – אינני מתייאשת.

וּכְדי להצליח בִּיצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו. עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים וְאיומים, שיש בו מקום לִסְליחה וְלִמחילה. שיח שֶמֶחזק את המֶחויבות שלנו לְאהבת האדם "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך.

כדברי נעים זמירות ישראל: "מי האיש הֶחפץ חיים, נצור לשונך מרע וּשְפתיך מִדַבֵּר מרמה, סור מֵרע וַעַשה טוב, בַּקש שלום ורודפהו" זוהי תורת החיים!

בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה אור, כפי שבחרתי אני לשאת את עֶרְכֵיהם של בניי אוריאל ואלירז וְחבריהם – ערכי הרעות והאחווה – הם נר לרגליי וּקריאתם "אחי" לכל אחד מחבריהם היא קריאתי, אחים אנחנו. לטוב וּלְרע.

וכפי שכתב בני אוריאל: עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל
טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל.

זכינו לראות את תקומת המֶדינה ושגשוגה, עתה, בשנת ה- 70. משימתנו לחשוף את האורות החבויים ב"יחד" הֶעָצום של כלל שִבְטי ישראל, כְּדברי ביאליק בשירו "למתנדבים בעם":

חָשְׂפוּ הָאוֹר! גָּלוּ הָאוֹר!

אִם הֲרָרִי נָשַׁף עָלִינוּ נֶעֶרְמוּ –

לֹא דָּעֲכוּ כָּל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תמו;

מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נחצב לֶהָבָה,

נֶחְשְׂפָה-נָא שְׁכָבוֹת האורים הָרַבִּים!

הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!

הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הֵקִימוּ הַדּוֹר!

חָשְׂפוּ אוֹר, חָשְׂפוּ אוֹר!"

==

(הוידיאו מתוך כאן)


אהבו: 2,680. הגיבו: 220. שיתפו: 608.
{% trans 'Tags' %}:

מצעד החשדנים
--

יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל מוצא את רוב אזרחיה כשהם בהלך רוח מורכב. הם אוהבים את מדינתם, הם גאים בה, אבל מסתכלים עליה בחשדנות. השאלה המטרידה כמעט את כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית היא אחת - מי בעצם פה מנהל את העניינים?
אין הכוונה הפעם לתפקודה (או אי תפקודה) של הממשלה, אלא לספקות עמוקים הרבה יותר לגבי השאלה מי מחזיק את ההגה. לכל אחד מאגפיה של החברה הישראלית יש סיבות מצויינות לבהות בגבו של נהג הקטר ולשאול את עצמו מה מניע אותו באמת.

הימין משוכנע כבר זמן רב שהשמאל מתעלם מתוצאות הבחירות וממשיך לנהל את המדינה בדרכים אלטרנטיביות. הוכחות לא חסר. בשנות התשעים נוהלו המגעים שהובילו להסכמי אוסלו באופן חשאי, כמעט קונספירטיבי. בתחילת שנות האלפיים איש לא הבין מה בעצם הניע את המהלכים שהובילו להתנתקות. באורח בלתי נמנע, הימין שואל את עצמו מה עוד מתנהל מאחורי גבו. המנטרה החוזרת של "ארבעים שנה אנחנו בשלטון ועדיין לא שולטים" נובעת מתחושה שהכוחות נטולי-הפנים של השמאל בוחשים מאחורי הקלעים. מושגים כמו "הפרקליטות", "בית המשפט העליון", "הפקידות", "התקשורת", אפילו "הקצונה הבכירה", נטענו בשנים האחרונות בקונוטציות אפלוליות, כמעט דֶמוניות. במקום להיראות כמוסדות המאפשרים את קיומה של המדינה, הם נראים כמי שביצעו עליה השתלטות עויינת.

שלא במפתיע, גם הצד השני של המפה מסתובב עם אותה תחושה. תפיסת "חמורו של משיח" הפכה עם השנים בעיני השמאל לעובדה בלתי מעורערת. האקטיביזם של גוש אמונים, שקבע עובדות בשטח בנחישות ובהתמדה, גרמה לכך שהשמאל מאמין שהמתנחלים השתלטו מבפנים על הליכוד, מפלגת השלטון, תוך ניצול שיטת הפריימריז המושחתת. העובדה שחלק גדול ממפעל ההתיישבות מומן בעזרת גופים ממשלתיים-למחצה כמו החטיבה להתיישבות, נראתה להם כהוכחה לכך שהמתנחלים דילגו על הדמוקרטיה בדרכם להגשמת מטרותיהם. בנוסף הם מרגישים שנתניהו בנה את הקריירה שלו על כך שהמציא שמאלנים שאינם קיימים. אחרי הכל לא היו אוטובוסים של עמותות השמאל והערבים לא נהרו, אבל נתניהו ניצח שוב בבחירות.

זה לא נעצר שם. החילונים רואים איך החרדים מנצלים את כוחם הפוליטי, סוגרים להם את המרכול השכונתי בשבת ומסדרים לעצמם עוד ועוד תקציבי עתק, ומבינים, או מאמינים, שמדובר בעוד צעד לכיוונה של מדינת הלכה.

החרדים מצידם חושבים שהמדינה הציונית החליטה למוטט את החומות של עולם התורה. הם מבועתים מחדירת הטכנולוגיה לחייהן של המשפחות החרדיות, החל בסמארטפון בכיס וכלה בלפטופ שמתחת למיטה. הם חושבים שבג"ץ מתנכל להם ולא סולחים עדיין על חוק הגיוס.

סטטיסטית, אם קראתם עד הנה, אתם אמורים למצוא לפחות טענה אחת שנראית לכם כמו עובדה מוצקה, וטענה אחרת שנשמעת לכם כמו תיאוריית קונספירציה הזויה. כשהישראלים מסתכלים על הצד שלהם במפה הפוליטית הם רואים את כל הבעיות והכשלים. את החלטורה, הבירוקרטיה, הויכוחים הפנימיים, כל הבלאגן החינני המרכיב את הישראליות. כשהם מסתכלים על הצד השני הם משוכנעים משום מה שמדובר במכונה דורסנית ומשוכללת שעומדת לשים קץ לצורת חייהם.

מה שמעצים את התהליך הוא שבעידן הרשתות החברתיות והתקשורת הממומנת לכל אחד מאתנו יש לא רק דיעות משלו, אלא גם עובדות משלו: כמה פלשתינים חיים ביהודה ושומרון? מה יש יותר מסתננים או פליטים? האם מעמדנו הבינלאומי בשפל של כל הזמנים או שאנחנו בעיצומו של רנסנס מדיני? האם בית המשפט העליון מתערב יותר מדי או שהממשלה זורקת לפתחו כל מה שלא נוח לה? במקום שיהיו לכולנו תשובות עובדתיות לכל השאלות האלה, לכל אחד יש תיאוריה. מי שרוצה להאמין באחת התיאוריות ימצא אינספור הוכחות. באדיבות גוגל, פייסבוק וארבע-מאות חבריו הטובים ביותר ייחסמו בפניו אינספור ההוכחות האחרות שאומרות בדיוק את ההיפך.

אז לא יזיק כנראה שאוסיף תיאוריה אחת משלי:
הסיכון האמיתי הוא לא בשמאל ולא בימין. הסיכון האמיתי הוא בחשדנות עצמה. העיסוק האינסופי בשאלה מה מתכנן הצד השני מכלה את משאבינו הנפשיים, מייצרת רעל חברתי, גורמת לנו להתגונן במקום ליצור ולייצר. פחד ושנאה הם מצבים נפשיים חזקים, אבל הם עוסקים בהרס במקום בבנייה. רשעים יש בכל מקום ובכל צד של המפה הפוליטית, אבל הם מיעוט מבוטל וגם לא יעיל במיוחד. הסיוע הגדול ביותר שאנחנו יכולים לתת לאלה שמנסים לפרק אותנו מבפנים, הוא להתפרק מבפנים. עדיף בהרבה להציג להם אלטרנטיבה חיובית: שיתופי פעולה, היכרות, הידברות, חיפוש המאחד על פני המפריד, היכולת לשבת מול מישהו ולהגיד, "אני לא מסכים איתך, אבל אני מוכן להקשיב לך כי אנחנו חלק מאותו דבר."
בשנה הקרובה, שנתה השבעים של מדינת ישראל, השמאל לא ימכור אותנו לערבים והימין לא יספח את ג'נין. זה אומר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו בשנים-עשר החודשים הקרובים לחגוג קצת את המשותף. לנסות לדבר אחרת, להכיר, להבין מה כל כך מדאיג אצלנו את הצד השני. אם כבר מישהו חייב להשתלט על המדינה, אולי כדאי שיעשו זאת אלה שמעדיפים ללכת בטוב.

פורסם בגיליון החג של מקור ראשון

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 634. הגיבו: 91. שיתפו: 101.
{% trans 'Tags' %}:

לפני הרבה שנים כתבתי שיר. הערב אני רוצה להקדיש אותו לצעירה יפיפייה בת 70 - מדינת ישראל:

שישמור אותך האל ויגשים משאלתך
שתעשי בשביל אחר והוא למענך
שתגעי בכל כוכב ותטפסי על כל שלב
שתשארי צעירה לנצח

שיהיו ידיך עסוקות
וצעדיך מהירים
שיהיה ביתך יציב
מול רוחות השינויים
שבליבך תהיה שמחה
וישירו את שירך
שתישארי צעירה לנצח

אמן.

(מילים: לפי בוב דילן, תמונה: חגית קסלסי)

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 1,478. הגיבו: 68. שיתפו: 182.
{% trans 'Tags' %}:

ההחמצה
--
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה
למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקלטות שחוקות,
שהתגלגלו בטייפים עייפים.
כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה
הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.

הם לא יגידו "אני אוהב אותך"
למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,
בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך
מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.

הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח
התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,
"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח
הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.

לובשים את מדי האבן, עומדים תמיד בדום
המחלקה תעבור לנוח, היא לא הולכת לשום מקום
כשהם מתים
אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

לא ייוולד להם אף פעם שום ילד
ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול
הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא
אל תשאירו להם את האוטו
ואל תשאירו להם במקרר שום דבר לאכול.

הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר,
הכסף מספיק, ולא צריך כלום.
מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד
אבל אל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...

הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה
לא בפקולטה של החיים
למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,
בעיקר על עצמם...

אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 971. הגיבו: 54. שיתפו: 144.
{% trans 'Tags' %}:

יהי זכרם ברוך.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 250. הגיבו: 10. שיתפו: 9.
{% trans 'Tags' %}:

הבוקר, ערב יום הזכרון, נשלח אלי הסרטון הזה.
איני יודע מי עומד מאחוריו, אבל בני המשפחות השכולות שהשתתפו בו רוצים להגיד לנו דבר אחד: הנופלים מבקשים מאיתנו להפסיק לשנוא. אם לא למעננו. למענם.
לינק לסרטון המלא: https://goo.gl/ZFhygE


אהבו: 1,316. הגיבו: 116. שיתפו: 514.
{% trans 'Tags' %}:

לרגל חגיגות ה-70 למדינת ישראל, חברי רמי קלינשטיין וישי לוי הענק בביצוע מחודש של "ארצנו הקטנטונת". באמת, עוד לא תמו כל פלאייך.


אהבו: 1,850. הגיבו: 169. שיתפו: 839.
{% trans 'Tags' %}:

ישראל אינה חוששת מעימות עם איראן בסוריה. זוהי זירה שבה ישראל חזקה והם לא, אנחנו נמנע בכל האמצעים את ההתבססות האיראנית בסוריה.

ראיון בפגוש את העיתונות הערב עם רינה מצליח. רשת


אהבו: 633. הגיבו: 122. שיתפו: 106.
{% trans 'Tags' %}:

מברך את הנשיאים טראמפ ומקרון ואת ראש הממשלה תרזה מיי שהובילו את התקיפה הלילה על מתקני הנשק הכימי של באשר אסד. למרות ההיקף המוגבל של התקיפה אחרי שתיקה ארוכה העולם התרבותי מסמן לאסד שלא ישתוק על רצח ילדים.
המבחן האמיתי הוא ביכולתה של הקואליציה להמשיך את הלחץ הצבאי והמדיני על הרודן מדמשק. ישראל מצידה תמשיך לפעול בכל הדרכים נגד ההתבססות האיראנית בסוריה ולא תקבל תכתיבים מאף גורם באיזור לגבי האינטרסים החיוניים לבטחונה.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 749. הגיבו: 74. שיתפו: 56.
{% trans 'Tags' %}: