המחנה הציוני

21,919 (0.00% בחודש האחרון)

טוען נתונים נוספים...

איילת נחמיאס ורבין / המחנה הציוני באתר כנסת פתוחה

  איילת נחמיאס ורבין בפייסבוק

  סטאטוס אחרון נאסף בתאריך: 13 בפברואר 2019 09:18. מידע אודות העמוד נאסף בתאריך 18 באוקטובר 2018 15:41. זוהי כנראה תקלה, ונשמח מאוד לשמוע על כך!


יום אחרי הפריימריז, הורכבה נבחרת טובה וחזקה לגאוותנו, אבל אני נתבקשתי לכתוב דווקא סוג של חשבון נפש בבחינת ״איך הגענו עד הלום״.
אני לא משוכנעת שכל הטעויות שנעשו הן הפיכות, אבל כיוון חלק מהן תוצאה של ניתוק ממה שצריך לעשות באמת כדי שמפלגת העבודה תחזור להיות אלטרנטיבה שלטונית, נעניתי לבקשת גלובס - Globes.

מזה חודשים שאני מתריעה כי מפלגת העבודה חייבת להוות ציר מרכזי לאיחודים במחנה הלאומי-דמוקרטי, מעין "ישראל אחת 2019". האם זה עוד יכול לקרות ?
זאת שאלה טובה.

אני מזמינה אתכם לקרוא (בלינק המצורף) את המאמר שפרסמתי בנושא הערב בגלובס וברכות לחברותי וחברי 💪

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001272933

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 39. הגיבו: 9. שיתפו: 4.
{% trans 'Tags' %}:

יש מאבקים שאנחנו מנהלים שלא תמיד המשמעות שלהם ברורה לכולם. אני גם מבינה למה.
למשל בענייני הרכבת, כל מי שנוסע בה רוצה בעיקר שיהיו מספיק קרונות כדי שלא תהיה צפיפות וכדי שיהיה מספיק לכל הקווים - שלא יעבירו מהצפון לרכבת בירושלים, למשל.
אבל כשעושים כלכלה חזקה זה לא מספיק.
כלומר ״קישוריות״ באמצעות תחבורה ציבורית זה עניין קריטי אבל גם רכש גומלין. המשמעות של רכש גומלין היא שהחברות שזוכות במכרזי הענק בישראל, במיוחד בתחומי התחבורה והתשתיות, יהיו חייבות לרכוש כאן, מהתעשייה הישראלית ולהישען על עובדים מקומיים.
למה רכש גומלין חשוב לכלכלה ? כי משמעותו מקומות עבודה לישראלים והעברת ידע טכנולוגי ומקצועי לישראל שבסופו של דבר מהדהד לתוך הצמיחה וגם לכושר האמצאה והפיתוח שלנו.
בחודשים האחרונים בכנסת הובלתי כיו״ר שדולת התעשייה מלחמה קשה מאוד במדיניות סותרת של משרדי הממשלה, עד כדי סיכון של ממש שגורמים מסויימים במשרד האוצר מבקשים לבטל את חובת רכש הגומלין שמייצרת לישראל, תחזיקו היטב, 3.5 מיליארד דולר לערך בשנה. אבל המשמעות היא כאמור הרבה יותר מהכסף - אלה מקומות העבודה והידע שיש להם אפקט מצטבר קריטי.
אז אחרי מאבק ממושך שהובלתי בעזרתו ובעקשנותו של חבר הכנסת משה גפני, יו״ר ועדת הכספים, סוף סוף הצליחו משרדי הממשלה בהנחיית הרשות לשיתוף פעולה כלכלי המנוהלת במשרד הכלכלה וביד רמה ע״י זיוה איגר, להבנות בעניין.
יש נושאים אחרים שעדיין יושבים על השולחן וממתינים לפתרון כמו האוטובוסים ומכרזי תשתית גדולים בתחומי האנרגיה, אבל ההכרה בחובת רכש הגומלין סביב הרכבות היא בשורה חשובה לכלכלה ותוצאה מצויינת למאבק שאני גאה בו כיו״ר שדולת התעשייה.

אפשר לעשות, צריך רק לרצות.

ובהצלחה לחברי וחברותי היקרים בפריימריז היום בעבודה.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 7. הגיבו: 0. שיתפו: 0.
{% trans 'Tags' %}:

צאו איתי רגע לדרך - וכדי שיהיה ברור, ברחל בתכם הקטנה ובשער בת רבים, זהו פוסט תמיכה ב איתן כבל בפריימריז.

זה לא רק בגלל שהוא חבר כנסת בעל הישגים יוצאי דופן, זה לא רק בגלל שהוא איש טוב ומצחיק וזה גם לא רק בגלל שלקח אותי תחת חסותו ולימד אותי פרלמנטריזם מהו (אגב יכולת לחלוק איתי יותר הישגי חקיקה, תודה 😊).
אלה כל הסיבות לעיל וגם אומץ הלב הציבורי.

שיהיה לכם ברור, זאת לא הייתה החלטה קלה עבור אף אחד מאיתנו לדבר בועידה ולהשמיע קולנו ברמה ביחס למצבה של המפלגה. זאת לא החלטה קלה בפוליטיקה לומר את מה שאת או אתה חושבים ולא את מה שכדאי.
אבל איתן עשה זאת. ידענו שיהיה מחיר אישי אבל מי דמיין שכניסה שבכלל לא תוכננה על ידי כבל למפלגה עם מצלמה תהיה עילה להוצאתו ממנה?
אני יודעת שקראתם בעיתון על מה שהיה במשרדי המפלגה ביום חמישי. אלה לא משרדים שיש לנו רגש כלפיהם - לא הירקון 110 ואפילו לא משרדי המפלגה בשכונת התקווה. אבל בשורה התחתונה, אני מכירה את כבל ואת העלבון ראו בפניו החתומים.

עבורי המפלגה היא הבית שאינו אותו הבית, אבל הוא החליט למרות זאת לדחוף בכל כוחו את המפלגה בחזרה לחוף מבטחים.
אבל הוא אינו ראוי לתמיכתי רק בגלל הישגיו הפרלמנטריים, או רק בגלל עמידתו הציבורית אלא גם בגלל שהוא היחיד נכון להיום שצמח בבית, קצת כמוני, מתא הסטודנטים באוניברסיטה ועד הלום.

במפלגה שלנו כבר אין אנשים כאלה כמעט בכלל. אני מתבוננת בפני הצעירים הפעילים במפלגה, ומעטים מבין המתמודדים הם כאלה; כלומר כאלה שצמחו בציפורניים, דרך תפקידים הולכים וגדלים, עד למעמד שבו הם מקבלים את הפיקדון היקר הזה שנקרא חבר כנסת בישראל.

ועבור איתן זה אכן פיקדון.
הוא המשיך להגיע לכנסת בוקר בוקר באותה רמת להט ואכפתיות כמו ביום שבו החל את הדרך.
הוא עשה טעויות שיהיה ברור. התווכחתי ורבתי איתו על לא מעט דברים. אבל אף פעם איני שופטת אדם על פי ארוע אחד אלא על פי המכלול. והמכלול אצל כבל הוא של משרת ציבור א מ י ת י.

והוא גם חבר שלי. חבר ממש. זה לא הכי חשוב, אבל זה גם חשוב.

את התמיכה בו הוא צריך לקבל מכם בגלל כל המרכיבים האלה, בגלל שאיתן כבל יש רק אחד, והאמינו לי שאם רוב חברי הכנסת היו ״כבלים״ היה טוב יותר לישראל.
אז תצביעו. שם אחד מעולה כבר יש לכם.


אהבו: 159. הגיבו: 43. שיתפו: 19.
{% trans 'Tags' %}:

איך זה שעיניים שמעולם לא ראית יכולות לדבר אליך?
כאלה עיניים היו לאורי אנסבכר.
אי אפשר להבין איך יום השישי נמשך כתיקונו, איך הכל רגיל, כשעולם ומלואו בדמותה של נערה עם עיני קסם פשוט נגדע בצורה אכזרית כל כך.

יש הרבה יותר שאלות מתשובות והלב פוגש את העיניים שלה בתמונה ובוכה. אני מתפללת שנדע במהרה מי הרוצחים המתועבים האלה והם יובאו לדין.

זה לא יחזיר את אורי או את האור שפיזרה סביבה, אבל זה העוגן היחיד שאפשר להיתלות בו.
זיכרו אותה היום בערב שבת.

שבת שלום.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 57. הגיבו: 14. שיתפו: 11.
{% trans 'Tags' %}:

כשמסתכלים על פוליטיקאים, בטח על פוליטיקאיות, מיד צצה השאלה ״ומה עם המשפחה?״ או ״איך אתם מסתדרים עם העומס, עם החשיפה?״
וכדרכי והיא לא תשתנה גם ביום המשפחה החגיגי הזה, אומר לכם את האמת. היו לנו הרבה רגעים קשים, אפילו מאוד.

ההחלטה לעבור מהמגזר העסקי לפוליטיקה - שהייתה מוכרת לי מקרוב, אבל לתמוך במישהו זה לא אותו דבר כמו להתמודד בעצמך, הייתה כרוכה בקשיים לא מבוטלים.
גם עברי ובטח הילדים נושאים את ההחלטה שלי לא מעט על גבם.

והאמת היא שלא הייתי יכולה לעשות שום דבר בלי הפרגון, האהבה והידיעה שאחרי יום ארוך ועמוס אוכל לנשק ולחבק אפילו אם הם כבר ישנים.
בכל הקדנציה האחרונה בכנסת, ישנתי פעמיים בירושלים בסך הכל. הייתי חייבת להתחיל את הבוקר איתם, גם אם ישנתי חצי שעה בלילה או בכלל לא.
הידיעה שהם שם, היא כל כך הרבה בשבילי.

בלי אמא שלי, נחמה, אחי יואב (שהוא פי אלף יותר חכם ומקסים ממני) וגיסתי שירה (שלפעמים זה מרגיש כאילו הופרדנו בלידתנו 😁), הרבה דברים היו נראים אחרת. החיבור בין הילדים של יואבי ושירה במיוחד רותם, שהפכה אותי לדודה לפני שהייתי אמא, והילדים שלי הוא אחד הדברים שגורמים לי אושר אמיתי, כזה שהוא מזוכך ממש, כזה שאני חווה כשהילדים שלנו צוחקים ביחד או עוזרים אחד לשניה.
על מיכי, אחותה של אמי, שהיא כאמא שניה לי ופול שאיני זוכרת עצמי בלעדיו תמיד נשענתי. אני מקווה שהיום אני גם כבר קצת משענת בשבילם.

הכי הכי אלה השורשים המשפחתיים שמחזיקים אותי עד היום היטב על הקרקע ועם ראש מורם ומישיר מבט לעתיד - סבתא שלי שרה ואבא שלי אליעזר שאינם איתי אבל תמיד איתי.
ומשפחת נחמיאס על ענפיה שלפחות אחת מהם אתם מכירים היטב, בת דודי חני שכבר הייתה ״חני ממקהלת צדיקוב״ כשנולדתי וכל פס הקול של ילדותי הוא המוסיקה והאוכל שעד היום, הוא מקור השמחה המשפחתי של כולנו, של כל צאצאי מאיר ורשת נחמיאס, תמיד.

משפחתי מנהלל שבגינה שלנו תלוי השלט ״קרסיק״ כדי שלא נשכח לעולם שהתחלנו גם בעיגול ובנות דודי האהובות מהצד של סבא אברהם הצפתי, איש האצ״ל והאגדה.
חמותי נורית וגיסי גור ואנאלו שמצאו דרכים לעזור, הם חלק ממה שאת גדלה להיות.
גם להורים של גיסתי שירה, רותי ומנחם, יש מקום מיוחד ומשמח בתוך המשפחה שלנו.

לאבא של עברי, משה, שהפך אותי גם לחלק ממשפחת ורבין הגדולה והמיוחדת, יש את המקום שלו כי כשקמים בבוקר ומסתכלים אצלנו על הציפורים והארנבים, ואוהבים טבע כל כך זה ממנו.

כל אחד ואחת מאיתנו הוא השורשים, הגזע, הענפים והעלים המשפחתיים שלנו, ואלה שמתווספים לנו כשמשפחתנו גדלה ומתעצמת.
ואני יודעת שלא הייתי מזהה את עצמי בלעדיהם.

הדבר הכי מצחיק כשקורה לך אחרי הרבה שנות חיים משותפים (הורדתי מילואים ונסיעות לחו״ל ועדיין יוצא די הרבה עברי...) זה שאני יודעת לספר על עברי את כל הסיפורים כאילו הייתי שם.

זה מדהים מכמה אנשים מורכבת הזהות שלי, משפחה מלידה, משפחה מבחירה. כי ככה זה משפחה, אני נהייתי קצת אתה, אתה נהיית קצת אני וביחד נהיינו אנחנו.

אז תודה למשפחה הקסומה והאנרגטית שלי, שיודעים לאהוב בה הכי, לחבק הכי הכי, לריב גם הכי ולבכות ולצחוק הכי הכי, ולחפור ולהתערב ולא לתת לנשום - הכי הכי הכי.

אז ברור שהיום הזה הוא יום שמח בשבילי ואני מקווה שגם בשבילכם 💜
יום משפחה שמח!

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 220. הגיבו: 42. שיתפו: 2.
{% trans 'Tags' %}:

בני קצובר, מראשי המתיישבים ביהודה ושומרון, ואני, אנשים שמתווכחים בינינו על עתידה של מדינת ישראל ועם ישראל בארצו.
לפני כמה שנים נפגשנו לראשונה, עמדנו אל מול שכם במצפה תרצה, והתווכחנו.
הוא הכיר את ההיסטוריה שלי, ואני את ההיסטוריה שלו.
ובכל זאת, המכנה המשותף המוחלט לשנינו, הוא שחייבים לדבר.

עם זאת, גם הוא ואחרים יודעים, שלעולם לא אתן ידי להשכחה של ההסתה שקדמה לרצח יצחק רבין.
קשה לי לחזור לימים האלה וההתבטאויות הקשות, ובכל זאת אני עושה זאת כי אסור להיכנע לשחיקת הזמן והאינטרסים הפוליטיים.

איני מוותרת כי אני חוששת גם מהעתיד ומרצח פוליטי נוסף, ודאי על רקע מערכת בחירות המבוססת על פילוג והסתה.

אבל המאבק שלי למניעת ההשכחה לא יכול להיות כרוך בטעות, ודאי לא בהטעיה, גם לא על חשבון מי שאני חלוקה עימו, כמו בני קצובר.
ב21 באוקטובר, ביום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין, פרסמתי מאמר במעריב, ששיתפתי כאן בעמוד, בו טענתי, בהסתמך על מידע שפורסם, כי בני קצובר אמר לפני הרצח כי רבין ופרס הם ״כת שטן״ ובהזדמנות אחרת אמר, כי ״יש להציב אותם מול כיתת יורים״.
כשפנה אלי בני קצובר כחודש אחרי פרסום המאמר, הוא הסביר לי כי אכן קרא להם כת שטן אולם מעולם לא אמר כי יש להציב אותם מול כיתת יורים.
הדברים התגלגלו כך, גם הם כתוצאה משחיקת הזמן, עד כדי שאלה הפכו באופן מובהק למילים שנאמרו על ידי קצובר.

כפי שאמרתי לבני, לקרוא לראש ממשלה ושר החוץ ״כת שטן״ זה דבר נורא ואיום עד כדי שאולי די בכך כדי לקרוא למעשה אקטיבי.
אולם בהכירי את האיש, אני מאמינה לו כשהוא אומר שלא קרא להעמידם מול כיתת יורים, וחשתי צער אצלו מכך שהדברים התקבעו כך.

אני מצטערת על כך שציטטתי דברים מתוך מסמך מחקרי, למרות שחלק מהדברים שם לא באמת נאמרו על ידי בני קצובר. עם זאת ולמען הסר ספק, שוב, הביטוי ״כת השטן״ שאכן נאמר על ידו חמור מאוד ומצביע בדיוק על השיח המסית ממנו יש להיזהר כמו מאש.

אם אני מבקשת שיח אחר, אני חייבת להיות שותפה לו גם אם אני טועה.
זהו חלק מהמאבק האמיתי בו אנו אמורים ואמורות להימצא כעת - מאבק על חיבורים, על אחדות. מאבק על היום שאחרי הבחירות, ואיזו מדינה תהיה לנו ביום שאחרי הבחירות.
תמיד אמשיך לחפש נתיבי שלום ואחדות, גם כאשר תהום אידיאולוגית מפרידה בינינו.

אין לי ארץ אחרת, ואני יודעת שגם ליריביי הפוליטיים אין. את השיח פה חייבים לשנות והגם שחלפו כמה חודשים, אין זמן כמו ההווה, כמו מערכת הבחירות, כדי לעשות משהו שמתקן אותו ולו במעט.


אהבו: 30. הגיבו: 8. שיתפו: 0.
{% trans 'Tags' %}:

ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה בשנה שעברה, ליוויתי את נשיא המדינה ריבלין בביקור רשמי ביוון.
אתם כבר מכירים את סיפורי יוון שלי. סלוניקי חיה בתוכי למרות שאבא שלי כבר נולד פה, אבל המקום המיוחד של העיר והמדינה בה נולדו סבי וסבתי, עבר גם אלינו.

בשנה שעברה כשהנשיא ריבלין ביקש שאצטרף אליו, עברה בי צמרמורת. כי לא רק שהנחנו את אבן הפינה למוזיאון השואה האירופי בסלוניקי, נאמתי בפרלמנט היווני בנוכחות נשיא הפרלמנט ונשיא הקהילה היהודית.
בזכות הנשיא סגרתי מעגל משפחתי עתיר עצב.

כשגדלתי, שואת יהודי יוון לא הייתה קיימת כמעט בתודעה וזאת למרות שלמעלה מ 100 מבני משפחתנו - גם נחמיאס וגם ביבאס, נספו באושוויץ.
חני נחמיאס, בת דודתי, קרויה על שם סבתנו הגדולה, חנה, אמה של סבתא רשל (תחזיקו מעמד כי חשוב לזכור בדיוק) שהתייסרה כל ימיה על כך שלמרות מאמציה להביא אותה ואת אחיה עמנואל לישראל, הם הורדו בכח פעמיים מספינה שיכלה להצילם.

ביום שישי בערב קיבלתי טלפון עצוב מסלוניקי, שבו הודיע לי נשיא הקהילה דוד שאלתיאל כי האנדרטה המרשימה לזכר השואה באוניברסיטת אריסטו חוללה באופן קשה ביותר.
התמונות ששלחו אלי, הנשיא שאלתיאל ועוזרו המסור מוריס ספורטא, מדברות בעד עצמן.
ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה והאנטישמיות באירופה רק לובשת צורה חדשה.

לא לראשונה, היהודים מואשמים במתחים פנימיים - במקרה זה בהקשר של המתיחות סביב מקדוניה, וכתוצאה מכך עולה וצף עוד על אלימות.
אני יודעת שממשלת יוון בראשות ציפראס וגם הנשיא פבלופולוס עושים מאמצים כבירים לעקור את האנטישמיות.
אבל זוהי משימה קשה ביותר שאינה מסתיימת והמחייבת את כולם להתגייסות.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, כמו יום השואה ״שלנו״, מזכיר לי תמיד שלא גדלנו בתודעת שואה כמו מי שניצלו ממדינות אשכנז, וזאת למרות הסבל האדיר שעברה קהילת יהודי יוון.

גם היום אנחנו זוכרים, את הנספים ואת הניצולים ובעיקר את המחוייבות שלנו כישראלים וישראליות לא לתת לעולם לשכוח.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 48. הגיבו: 10. שיתפו: 13.
{% trans 'Tags' %}:

להתראיין לכתבה גדולה מאוד זה תמיד מורכב.
האם יצליחו להבין למה התכוונתי ? האם אהפוך רק לארוע ״ההוא״ בעיני אנשים?

Sari Makover-belikovמ ידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth התקשרה אלי לראשונה לפני חצי שנה. אמרתי לה שאני לא יכולה לדבר.
אני לא מצטערת שלא דיברתי אז, אבל אני מופתעת שאני לא מצטערת על כך שדיברתי עכשיו.

את כל נשמתי הבאתי לכנסת - בכל דיון, בכל ארוע. לרוב פגשתם אותי שם בשני מצבים: מחייכת או כועסת. אבל בשניהם, יכולתם לדעת שאני מרגישה שנתתם בידי פיקדון.

בראיון היום שסוף סוף הסכמתי לתת לשרי, תוכלו לקרוא על הכל - פוליטיקה, התמודדות עם סערות, על מה שקרה למפלגת העבודה ועל ההחלטה הלא טריוויאלית לא להתמודד בה למרות מצבי הציבורי האיתן.

קיבלתי אלפי תגובות בכל אמצעי הקשר האפשריים והרבה אהבה ותמיכה - אנחנו מודה לכם ומבטיחה שתמיד אהיה פה כדי להשפיע ולשנות. מי שירצה לשנות איתי, ובדרך שלי, תמיד יהיה לו מקום.

אשמח לתגובותיכם, ומחמאות לשלג הארנב הפוטוגני של הילדים יתקבלו בשמחה 😊

תודה לשרי מקובר שהצליחה לתת מקום לקול שלי.
שבת שלום.

http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5451892,00.html


אהבו: 227. הגיבו: 45. שיתפו: 12.
{% trans 'Tags' %}:

הבטן מתהפכת לי והמילים ממשיכות להיכתב. אזהרת אורך גם הפעם...
החלטתי לא להתמודד בפריימריז הקרובים במפלגה. אמשיך בזירה הפוליטית והציבורית ונכונו לי עוד אתגרים רבים.

לפני כל דבר אחר, אני רוצה להודות מעומק הלב לכל החברות והחברים שליוו אותי בכהונתי וגם בשנים שקדמו לבחירתי לכנסת - במיוחד אנשי מחנה רבין, שלימדו אותי פוליטיקה מהי אבל בעיקר מהי חברות בפוליטיקה.

זהו יום קשה עבורי כי זהו הבית הפוליטי שבו עוצבה התפיסה הרעיונית שלי, עת באתי בין כתליו כבר בגיל 20.
זכיתי לראות מקרוב מנהיגות מיוחדת, שהשפיעה עלי מאוד. אני מספרת על יצחק רבין שני סיפורים קטנים שמהם למדתי כיצד צריך להתנהג בפוליטיקה: הימים ימי הפריימריז בינו לבין שמעון פרס. ביום סוער וגשום בדצמבר 1991 הגענו לסניף אחוזה בחיפה. פתח רבין את הדלת וחיכו לו 4 אנשים. הוא החל לדבר כאילו לפניו 400 איש. זה לימד אותי שאין דבר כזה מספר קטן מדי של אנשים להשפיע בפניו גם אחרי שהיית רמטכ״ל שר ביטחון וראש ממשלה.
סיפור שני התרחש יומיים אחר שניצח את פרס והגענו איתו לירקון 110. הוא עלה לקומה רביעית התכוון לפנות שמאלה, אבל אז זיהה את יוסי ביילין. הוא לא היה חייב ללכת לכיוונו אבל החליט שכך נכון. הוא פנה ימינה לכיוון יריבו הפוליטי ולחץ את ידו. מזה למדתי שיריב פוליטי הוא בסך הכל יריב, ולהיות בן אדם, ״מענטש״ זה נכון תמיד.

הזירה הפוליטית נראית היום אחרת, והיריבויות הן מרות וקשות.
אבל לא בגלל זה החלטתי לא להתמודד. ואני מצטערת מראש אם דבריי יכאיבו למי מחברי המפלגה או אוהדיה, כואב לי לכתוב זאת.

נכון להיום, ביתי אינו אותו הבית. אני מתבוננת כבר שנים על תהליך איטי של התנתקות הציבור מהמפלגה, וגם לי יש אחריות לכך שלא הצלחנו לעצור זאת. איבדנו את הרגל שלנו במרכז הפוליטי, ושום מפלגה שרוצה שלטון לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את המרכז. חברי המפלגה הנהדרים שלנו מעוררים השראה בדרך החברתית והמדינית שלהם. אבל מה לעשות שהמצביעים זקוקים למשקולת אידאולוגית במרכז המפה?

אבל בדרך, בעיצומה של השחיקה, הצלחנו להבריק. החיבור של המחנה הציוני היה דבר אדיר.
ראיתי בפירוק המחנה הציוני ובדרך, טעות אסטרטגית שתפגע קשות בסיכוי לחילופי שלטון ובמפלגת העבודה כציר חיוני להשגת היעד לטובת המדינה ואזרחיה. את המהלך הגדול שהחל בשותפות בין הרצוג ללבני היינו צריכים להרחיב בחיבורים נוספים שיובילו לניצחון. פרורי המפלגות במרכז ובשמאל מחייבים את כולנו לחשיבה דחופה ומיידית בדבר עתיד המחנה הלאומי-הדמוקרטי.

כאמור יש גם לי אחריות לכך כי אולי השמעתי את קולי באיחור. אבל, בעת הזאת, איני יכולה לטעון כפי שעשיתי בפני צירי הועידה לסלאלום אידאולוגי, לאיבוד ״הרגל״ שלנו במרכז הפוליטי, ובה בעת לשכנע את הציבור בדרכנו.
אני יודעת שאתם יודעים ואתן יודעות שניסיתי להשמיע קול אחר, וספגתי לא אחת ״חבטות״. לא חששתי לומר דברים לא פופולריים, יותר חששתי מהמאמץ לרצות.

אלה היו שנים סוערות. הובלתי וליוויתי מאבקים קשים אבל חשובים.
באתי כל בוקר חדורה באותה מידת שליחות שבה נכנסתי לפוליטיקה ולכנסת. יכולתם למצוא אותי מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה, ולמרות הקואליציה הקשה, לא היה לי שבוע ללא נצחונות עבור ישראלים בכל הארץ - יחידים וקבוצות.
גם כשלא הצלחתי, יכולתםן לדעת שעשיתי כל מה שאפשר.

אחרי שנה בכנסת קיבלתי את אות הפרלמנטר המצטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. שמחתי על ההכרה, אבל זה בעיקר שימש לי ״דלק״ ליום יום הפחות זוהר של הכנסת - ועדות, דיונים, חקיקה, פגישות עבודה והרבה הרבה אמונה שאפשר לעשות ולשנות.

אני מצטערת שוב אם זה מכאיב לחלק מכםן או שאתם כועסים עלי, או שמחים על החלטתי.
אני יודעת שרבים ורבות מכם ילכו אחרי באשר אלך, כי אתם יודעים שקול הלב והמצפון שלי מנחים אותי.

חיבוק חם.

איילת


אהבו: 230. הגיבו: 115. שיתפו: 8.
{% trans 'Tags' %}:

מסתכלת אחורה ומבינה שזכיתי להכיר כבר לא מעט רמטכ״לים. בעצם, מאז אהוד ברק-את כולם.
אבל רק עם אחד ישבתי גם בועדת חוץ וביטחון - איתו, עם פקודיו, עם עמיתיו.

רא"ל גדי אייזנקוט המסיים היום את תפקידו, היה לא רק מפקד מעולה שנטע בנו ביטחון. המימד האנושי בו כל כך בלט, שהפך אותו למנהיג בעודו במדים.

אין לי כוונה לגרור אותו לפוליטיקה, ממילא יש לו צינון (ארוך מדי ומיותר), אבל זה הוא שיכול היה לפוליטיקאים - למזלנו כולנו. הוא תמיד התייחס בכבוד, ענה לכל שאלה ולא שכח את סולם הערכים הצה״לי.

ובאופן אישי כאשת מילואימניק ״מורעל״, זכינו שהיה מפקד הצבא וניהל אותו בלי מלחמות גנרלים ותוך מאמץ גדול לחזק את כל זרועותיו.

באפריל האחרון צעדתי במצעד החיים בהזמנת יו״ר קק״ל יחד עם נשיא המדינה וראשי זרועות הביטחון. הם נסכו בכולנו כל כך הרבה גאווה.

מצדיעה לך רא״ל אייזנקוט ותודה מקרב לב.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 94. הגיבו: 6. שיתפו: 5.
{% trans 'Tags' %}: