האם יתכן "דיינו" בכלכלה?

תזכורת קצרה – מאז שפרשתי מהכנסת לפני יותר משנה (צריך לדעת מתי לצאת...), הקמתי מיזם מחקרי מוכוון מדיניות במסגרת מוסד נאמן בטכניון, "פרויקט מאה הימים". הכוונה הייתה לגבש אג'נדה כלכלית-חברתית לממשלה הבאה שתקום אחרי הבחירות, אשר ניתן הן להציגה כמפת דרכים והן להתניע תוך פרק זמן קצר. בשיתוף עם צוות נפלא של חמישה סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב (חלקם מתכנית פכ"מ, חלקם סטודנטים למ.א.) הצלחנו להפיק תוצרים חדשניים ומעמיקים, אשר כבר משפעים על השיח ועל כיווני מדיניות. בולט במיוחד המתווה שגיבשנו לגבי פתרון אפשרי בטווח הקצר-בינוני לפקקים: נייר העבודה שפרסמנו חלחל עמוק לשיח המקובל כיום, וברור לכול שניהול הביקוש דרך תמחור פרטני של נסיעות, תוך החלפת מיסוי לא יעיל בתמריצים חזקים חייב להיות חלק מרכזי של כל פתרון בר יישום. כך גם בתחום של הגיל הרך, נושא קרוב מאוד ללבי בו אני עוסק שנים רבות – בקרוב מאוד נפרסם נייר מקיף אשר בין היתר יישרת את המועצה לגיל הרך אשר זה עתה קמה (בעקבות חוק בכנסת שאני יזמתי), זאת בנוסף להצעה מרחיקת לכת לרפורמה בחופשת הלידה.

אבל מעבר לכל אלה, הצוות שהתגבש, חמשת הסטודנטיות והסטודנטים המוכשרים והנלהבים שהתקבצו בצוות, החלטנו ללכת מעבר לעיסוק הפרגמטי במחקר מדיניות, ולצלול באופן חופשי ומשוחרר במחוזות אינטלקטואליים והגותיים "לשם שמיים", קרי, לאו דווקא כי זה ישרת באופן ישיר ומידי מטרה מוגדרת מראש – לא עבודה, לא מבחן, לא פרנסה, אלא מתוך עניין אמיתי. מדהים כמה הדבר חסר ולרוב לא קורה אף לא באוניברסיטה – הכול תכליתי, הכול "למען", הכול אינסטרומנטלי. יחד אנחנו קוראים ספר, פרק פרק, דנים בו ללא כל ניסיון להרשים אחד את השני או להוכיח מי יותר חכם, אלא פשוט מתוך רצון כנה להבין, להעמיק, ליהנות מעצם העיסוק. אנחנו נפגשים כך שעות, ולרוב מפסיקים בצער כי אחד מאתנו חייב לרוץ לרכבת האחרונה לצפון. יתכן שאני טועה, אבל אני לא זוכר את עצמי אי פעם לאורך כל הקריירה האקדמית מרגיש כזאת התעלות הרוח, ואף התפעמות על חוויה כה מרנינה, כה מעוררת מחשבה.

הספר הוא How Much Is Enough”?” פרי עטם של הכלכלן הבריטי Robert Skidelsky ובנו – הם קוראים תיגר למוסכמה שהשתרשה עמוק בתוך התרבות בה אנו חיים, אשר מקדשת בכל עוזה את "עגל הזהב" של הצמיחה הכלכלית: אנו מצויים במרוץ אין סופי לייצר עוד ועוד, זול יותר ונגיש יותר, כמטרה עליונה אשר למענה אנו מוכנים להקריב במודע או לא ערכים אחרים – את הסביבה, את הקהילה, את אמות המידה המוסריות, וזאת למה?! הרי הגענו לרמת "עושר" עצומה, שאילו התחלקה בצורה קצת פחות אי שוויונית הייתה יכולה לספק בנחת את הצרכים של רוב החברה המערבית (כמובן, לא מדובר במדינות שעדיין יש להן דרך ארוכה להיחלץ ממלתעות העוני העמוק).

האם אין לנו יעדים אחרים כבני אדם? האם יתכן מושג של "חיים טובים" או "חיים ראויים" שיכול להוות משקל נגד ל"יותר החומרי"? האם לא היינו צריכים לחתור לאיזונים ולהשתחרר במקצת ממרוץ העכברים המטורף בו אנו מצויים? כיצד יתכן ששכבה שלמה של עובדים (דווקא משכילים) עובדים הרבה יותר שעות כיום מאשר לפני 40 שנה? האם האינדיווידואליזם הקיצוני של התרבות האנגלו-סקסית לא סילק מאתנו את הסביבה הקהילתית התומכת שכל כך חשובה לתחושה של שייכות ואפילו משמעות?

ההשתלטות של קנה המידה הכספי על כל דבר, על כל "עסקה", שינה (לרוב שלא לטובה) את אופי הדבר עצמו. מבקשים הרבה ממני להופיע בכנסים, באירועים, וכדומה. לא מעט פעמים מציעים לי תשלום. אני סולד מזה: כל עוד אני עושה את זה שלא בתמורה כספית, אני מרגיש כי מה שאני אומר משקף רק את מחשבותיי, את ערכיי, את ה"אני" אמתי. אבל אם אקבל על זה תשלום, לכו תדעו, אולי אנסה לרצות, למצוא חן, לשווק את עצמי לפעם הבאה...

חבל מאוד שבאקדמיה אין הרבה מסגרות כאלה (אני שומע שיש, אבל לא כנורמה), אני מבין היטב את האילוצים – 30,000 סטודנטים על 1,100 אנשי סגל בכיר לא מאפשר זאת. אבל אולי צריך לתת דרור ליוזמות "מלמטה למעלה", לתת לאלף פרחים לפרוח. אנו בני מזל לפי כל קנה מידה: נהנים מרמת החיים הגבוהה של המאה ה-21, במדינה שאין לה מה לקנא בשום מקום אחר בעולם. אלה שבאים בשעריה של אקדמיה מן הסתם ניחנו בסקרנות וביכולות. אבל אנחנו חיים בעידן רדוד, שבו הריק הרעיוני נותן מקום לזילות של כל הרבה ממה שגלום במושג "נברא בצלם". אני קורא לכולכם ליזום, לאו דווקא בקריאת ספר, כל אחת על פי דרכה והעדפותיה. לחפש משמעות, ליהנות מרגעי ה"אאוריקה", לחייך, לא כי הוספנו עוד פריט חומרי לארון הגדוש, אלא כי עלינו עוד מדרגה לעבר הטוב, הערכי, המוסרי.

Hadar Zer Aviv Ron Leyzer Alon Pardo Yoni Ben Bassat Itamar Popliker

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 74. הגיבו: 5. שיתפו: 5.
{% trans 'Tags' %}: