אילן יצוק מרוך
אנחנו הדור שגדל בין ששת הימים ליום כיפור, בשש שנים הפכנו מילדים בכיתה ח' ללוחמים כבר שנתיים בצבא. גדלנו בשכונת נווה מגן במושבה של אז רמת-השרון, בשכונה של אנשי צבא קבע.
סוף שנות השישים, ראשית שנות השבעים, מרד צעירים בעולם וגם אצלנו. מוזיקת רוק רועשת, שיער ארוך, סמים.
את אילן הכרתי בכיתה ב' כשעברנו לנוה-מגן ומיד הפכנו להיות החברים "הכי טובים", כך קראנו לזה אז. ככל שהתבגרנו השוני ביננו "החברה" לבין אילן, הלך וגדל. אנחנו התפרענו והשתוללנו, שמענו מוזיקת רוק כבד, זרקו אותנו מבית ספר בגלל השער הארוך שלנו, רבנו עם ההורים והחלפנו חברות והן החליפו אותנו, ואילן לא.
בדיוק כפי שהוא נראה בצילומים – יפה, עדין ומסודר כך הוא היה.
אנחנו גידלנו קוצים והוא היה נעים ורך. וכולם אהבו אתו,
אנחנו הבנים שאיזן אותנו, המבוגרים, ההורים שלנו שרצו שגם הילדים שלהם, אנחנו, נהיה כמוהו, רגועים ומחייכים ואוהבים,
ובעיקר בעיקר הבנות. אילן היה אהובן של הבנות, החבר הכי-טוב שלהן, עליו הן יכלו לסמוך – בוודאי לא עלינו.
ואז התגייסנו לצבא/ כל החברה חוץ ממני הלכו לשריון, וערב מלחמת יוה"כ הם היו מ"מים צעירים בשריון – למעשה הם היו "בשר התותחים" של עם ישראל, הם אלו שבלמו על גופם את הצבא הסורי והמצרי. והעולם שלנו התהפך. תיאר את זאת הסופר יורם קניוק במסה שכתב לזכרו של אילן "אילן יצוק מרוך":
"איך נהפך רוך אנושי כזה לכוח. אינני יודע. בבוקר נודע שנער נבלע באדמה. איזו חוקיות בלתי מתקבלת על הדעת.
הילדים הללו גדלו נכלמים מעט. מעליהם סכך הצל של דורות אפלי-תהודה. גיבורים ענקיים קדמו להם וסככו עליהם. הם נפלו בין המיטות: בין האור האחר, הזר, מלא שובבות נעורים של פופ ושער ארוך, חופש ענקי ונעורים המבקשים להיות נצחיים. לבין השבועה הנחרצת שאחרים נשבעו בשמם. הם קיבלו דברים במין אלם. איש לא שאל אותם. הם לא הרימו קול הם לא תבעו תביעות. הם הביטו בך כאילו אתה התשובה לשאלה שהם לא שאלו... ציפו מהם שהם יהיו משהו... איש לא אמר להם מה.
הנער היה רך וענוג. היה לו החיוך המדהים שיש לפעמים לתינוק ישן. כאילו צריבה פנימית עם אושר תהומי חבורים יחד.
ואז פתאום נהפך הרוך הזה לאיזה הולם בלתי מובן; לאגרוף בלתי מתקבל על הדעת..... כמו פרפר מכה אויב ואיני מבין מנין הנביעה הזאת?".

סיפור המלחמה של אילן מצמרר ומדהים. בשישי לאוקטובר הוא נשלח עם מחלקת הטנקים שלו לתעלה הגיע, נלחם, נפצע, המשיך, הטנק נפגע, נטש למעוז הסמוך "מילאנו". בלילה השני הם החליטו לפנות את המעוז ועם מי שנשאר בחיים לצאת במסע לילי רגלי מזרחה אל עבר כוחותינו. עם אור ראשון הם זיהו טנקים שלנו שפתחו עליהם באש כי היו משוכנעים שמדובר בחיילים במצרים. אילן חטף טלית של אחד מהחיילים ועם גיל אופיר פרש אותה, ורץ חשוף בין הכדורים מול הטנקים היורים שלבסוף זיהו אותם כישראלים
על כך הוענקה לו לאחר המלחמה אות המופת,

לאורך כל המלחמה דאגתי לחברים, חששתי להם, חשבתי עליהם, כיצד הם שורדים? האם הם שורדים? אבל אילן היה בטוח אצלי!
הוא כל כך עדין שלא "מתאים" למלחמה, הוא לא יכול להיפגע,
התחושה הזו התחזקה אצלי לאחר שקיבלתי בתחילת המלחמה דרישת שלום עקיפה ממנו ושמעתי את הסיפור שלו על הפציעה, מוצב מילאנו והטלית. זהו, אילן בטוח, אדם לא יכול להכיל יותר – בוודאי לא אילן.

אבל אצלו זו הייתה רק ההתחלה, הוא מצא טנק אחר, ארגן צוות והמשיך, וכך במהלך המלחמה הוא החליף ששה טנקים שנפגעו זה אחר זה חצה את התעלה מערבה ושם במצרים נפגע מכדור של צלף מצרי, התמוטט בצריח, ונהרג במקום.

ומאז אילן מלווה אותי. שנים ארוכות של מועקה, שאכזבתי, שאכזבנו, אנחנו יתר החברים. משלושת הכיתות המקבילות בבי"ס ממלכתי ד' בנווה מגן, ארבעה חברים נהרגו, שלושה קיבלו אותות מופת,
אף אחד מהנותרים לא נשאר בצבא להמשיך להגן על המדינה ואני הייתי החריג היחיד, כולנו פנינו כל אחד לענייניו וכאילו ברחנו מאחריות לאומית.

מתוך התחושה הזאת שלושים שנה אחרי כתבתי מכתב לתמי ומוסיק ההורים של אילן "אנחנו ששמטנו את הכפפה".
ואני כותב: "שלושים שנה אחרי אני מסתכל סביבי ושואל את עצמי:
אנו שנותרנו, האם אכזבנו? והלא כל אחד מאתנו, החברים החברות של אז שקוע בעולמו האישי, עם משפחתו, עיסוקיו, קשייו וחוויותיו, ומסביב האדמה עדיין רועדת.
האם שמטנו את הכפפה? האם הפנינו עורף לייעודנו?
האם אז לפני שלושים שנה, הכפפה כבר ניתנה בידינו?
אינני בטוח. אינני יודע. אולי בסתר ליבם איחלו לנו הורינו שנשתחרר מהנטל, מהמשא שאותו הם סחבו על גבם, בכדי שכל אחד מאתנו, יחיה את חייו הייחודים כפי שאנו חיים אותם היום? אולי כך.
ומה אתנו? ומה על אחריותנו שלנו? אחריותנו לילדנו?
ואילן שלא חזר? ששילם את מלא המחיר כבר אז, ולא ניתנה לו אפילו ההזדמנות לבחור?"

לפני שש שנים, ארבעים שנה אחרי אותה המלחמה, אני מושבע לכנסת ואת נאום הבכורה שלי אני פותח במילים:
" אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה,
אני עומד כאן כשליחם של חברים ושותפים לדרך שעברו איתי מסע ארוך בנבכי החברה הישראלית, חלקם כבר אינם כאן אתנו. אני עומד כאן , ולצידי, היום עומדים כאן לצדי: אילן גדרון, מיכאל תמרי, קובי חפץ ויגאל גלעדי, זיכרונם לברכה, חברי לכיתה שנפלו במלחמת יום הכיפורים. אברהם כהן ויוסי ניר חברי לצוות, שלמה ביידץ, מפקד הצוות שלי, אמיתי נחמני, המפל"ג שלי ,יהודה חבר, נהג הזחל"ם שלי, עמית בן חורין שנפל לצידי, ורפי בר-לב בן דודי, כולם נהרגו באותה מלחמה. איתמר בן דוד ועוזי יאירי, שנהרגו בקומה השנייה של מלון סבוי, בעוד אנו מטהרים את הקומה הראשונה, יוני נתניהו מפקדי, מפקד היחידה, שנהרג באנטבה כשאנו אחריו, ברק שרעבי, שנהרג מעבר לקוי האויב תחת פיקודי כמפקד סיירת מטכ"ל, ועוד רבים אחרים שנפלו, והם כולם, כעת, פה איתי".

וכן, כולם ועוד רבים אחרים נמצאים כאן אתנו. הם השאירו לנו את האחריות, לכל אחד מאתנו, כל אחד בדרכו האישית, לפעול למען הזולת, למען העם, להקשיב, להסתכל אחד על השני ולהתחשב אחד בשני,
יהי זכרם ברוך

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 1,057. הגיבו: 102. שיתפו: 138.
{% trans 'Tags' %}: