הי זאת שלי, לאן הולכים מכאן? אין דרך ליפות את המציאות. תוצאות הבחירות הן מפלה קשה וצורבת למפלגת העבודה, ומשבר קשה לשמאל הציוני כולו. אנחנו נצטרך לחשוב יחד, ולא בכלים הרגילים, איך ממשיכים הלאה מכאן, ואיך ממשיכים להעניק ביטוי פוליטי לתפיסת עולמנו. מוזמנות ומוזמנים להעלות את המחשבות
שלכם בתגובות לפוסט.

מאז היוודע התוצאות, שואלים אותי מראיינים אם אנחנו לא צריכים אולי לחשוב על העמדות שלנו מחדש. אולי הן לא מתאימות לישראל. "הציבור זז למקום אחר", אולי אנחנו צריכים "לרענן" את התפיסות שלנו.

זה כל כך מסולף ומנותק מהמציאות!

המפלה שלנו היא פוליטית, היא בוודאי לא אידיאולוגית. דווקא בגלל הנצחון הגדול של נתניהו מחד, והקזת הדם והמנדטים שלנו לכחול לבן מאידך, יש לנו חובה כפולה ומכופלת לשמור בכל הכוח על מה שבשבילנו הוא מובן מאליו:

דמוקרטיה, שוויון, כלכלה הוגנת, חברה צודקת, חתירה לשלום, ציונות לאומית מכילה וממלכתית, ולא ציונות מעוותת, לאומנית ורוויית שנאה, שלטון החוק.

התפיסה שלנו, האופטימית, תמיד היתה שהעולם מתקדם ומשתפר. שזה רק עניין של זמן עד שיהיו כאן שוויון לנשים, ללהט"בק, קץ לגזענות, כלכלה סוציאל דמוקרטית, שלום עם שכנינו.

מתברר שתהליכים כאלה יכולים לא רק לנוע קדימה, אלא גם לעצור בחריקת בלמים, ולנוע בכוון ההפוך.
עליית הימין הקיצוני והלאומני, גזענות יהירה נטולת רגשי אשם, שמרנות מסוכנת, מיושנת ורגרסיבית. תפיסה כלכלית ליברטריאנית אפלה. כל זה קורה אצלנו, ובו בזמן במדינות רבות בעולם המערבי.

היעלה על הדעת שנשלים עם מציאות כזאת ו"נסתגל" אליה? או "נתאים" את עצמנו אליה? ברור שלא! בדיוק ההיפך! כעת השליחות שלנו מחייבת עוד יותר!

ברור שהתפקיד שלנו הוא לשמור על הגחלת, ללבות אותה כל הזמן, להיאבק ולשמר את הנכון, הצודק, הראוי.

התוצאה הפוליטית היא קשה ומשברית מאוד. היא נובעת, בין היתר, מכך שרבים, רבים מדי ממי שמאמינים בעמדות שלנו, אנשים טובים וראויים וחדורי תקווה להחליף את שלטון הימין – נפלו בפח של הספין השקרי שהובילה כחול לבן והעניקו לה את קולם.

כעת כבר ברור לכולם שגם אם כחול לבן היתה מחסלת כליל את מפלגת העבודה, ושותה אליה גם את המנדטים הספורים שקיבלנו – היא לא היתה מרכיבה ממשלה. הגוש, כן, הגוש.

אבל צריך להודות: "כחול לבן" לא מופיעה בפעם הראשונה. היא הופיעה כבר בכמה תצורות. בתצורת קדימה. בתצורת יאיר לפיד. כלומר אי אפשר להתכחש לכך שיש כמיהה אמיתית בציבור למפלגת מרכז שאינה מאתגרת ואינה "חונקת" בתובענות אידיאולוגית.

אמרי רון ז"ל, אחד האנשים שהיו התגלמות השילוב הנדיר בין חזון אידיאליסטי ובין כושר ביצוע נדיר, אמר לי לפני כמה שנים, כש"קדימה" היתה בשיאה, שאין ברירה. שהעבודה חייבת להתמזג עם קדימה. כמו שמפ"ם התמזגה עם מפלגת העבודה.

הייתי מזועזעת מהעצה. "בשיא התנופה הסוציאל דמוקרטית שלנו, כשהמוני צעירים נוהרים אלינו, אתה רוצה שנתמזג עם מפלגה כל כך אופורטוניסטית?!" אמרתי לו.
"כן," הוא אמר לי בנחת. "זה מהלך נכון בטווח רחוק. אתם תהיו האידיאולוגים של קדימה, וכך נוכל להשפיע."

איני יודעת אם התחזית של אמרי כללה את ההעלמות המוחלטת של קדימה. איני יודעת אם מיזוג כזה היה מונע את העלמותה, ושומר עלינו טוב יותר. איני יודעת אם אני מסכימה אתו, וכנראה שאני חולקת עליו.

אבל אני כן יודעת שאופציית המיזוג הגדול וההיטמעות בתוך גוש גדול, כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, היא אופציה, שאף שאין לי חיבה אליה, היא משהו שצריך להיבחן כחלק מחשבון הנפש הפוליטי.

ויש גם אופציה אחרת. לזנוח, לפי שעה, את החלומות (הנכזבים) והלא מציאותיים על כיבוש השלטון, ולבנות לנו אופציה מפלגתית מחודדת, ברורה, שבוודאי לא מתכתבת עם הימין הקיצוני, אבל גם לא עם המרכז הקיצוני. וכן, יש דבר כזה, מרכז רדיקלי.

האופציה הזאת דורשת מאתנו בחינה אמיצה ולא פשוטה בכלל של מיזוג עם מר"צ. מי כמונו יודע שיש הרבה הבדלי ניואנסים. שבעיני עצמנו אנחנו קבוצות מבודלות ומסומנות באלף סימנים. אבל בואו נודה. גם הדמיון רב. אנחנו שמאל ציוני. פטריוטי. סוציאל דמוקרטי. ליברלי. חופשי.

אלה עד כאן, רק הרהורים ראשוניים על שינויים פוליטיים אפשריים (בין היתר בהשראת פוסט מצויין של סער פוקס). ברור שיש עוד אפשרויות, ואתם מוזמנים לחלוק אותן כאן.

בכל מקרה, ותהא אשר תהא דרך היציאה מהמשבר, אני אישית מעדיפה דרך צלולה, ברורה ואמיצה. גם כי היא מבטאה את אמונותי, אבל גם כי כבר למדתי שאם מנסים לרצות את הקונצנזוס, או לפחד מהשיסוי מימין, זו מפלצת שאין לה שובע, והיא תובעת עוד ריצוי, עוד ויתור, עוד חנופה.

אני מאמינה שכשיורדת חשכה, יש צורך להדליק אבוקה גדולה, ולא לעמעם את האור ולהתמזג עם החושך.

כעת, באופן מיידי, האחריות שלנו, שלי, שלכם, היא לשמר את המחנה האידיאולוגי שלנו גאה, זקוף, לא מתנצל ולא מבוהל, ולהמשיך את הדרך. למעננו, למען הילדים שלנו, למען המדינה.

תזכורת קטנה: לנהל קרבות צודקים בתוך עולם לא צודק, זה גם כיף ומספק. הרבה אנשים לפנינו עשו את זה, בהרואיות, עם סיכונים הרבה יותר גדולים, ובתנאים הרבה יותר קשים. לנו יש פריבילגיה להנות מזה. לחוש מסופקים. הייתי חייבת לציין את זה.

ובהקשר הזה, גם בשביל הפרופורציות וגם כדי להפיג יאוש, אצטט את עמוס עוז:

"... הציבור שלנו בשום פנים, בשום אופן, אסור לו לראות את עצמו לא כאחרונים על החומה ולא כעולם הולך ונעלם. המאבק ההיסטורי על השלום, על הצדק, על התבונה, על המתינות, החל הרבה לפני שאנחנו באנו לעולם, והמאבק הזה יימשך גם אחרינו."

אז חייכו קצת. נעשה שיהיה כאן טוב יותר (וזה בהשראת פוסט יפה אחר, של אמיר קציר).

וגם: מותר לנוח קצת, להתאושש, לעכל, לחשוב. אני מתכוונת לעשות את זה. להתנתק ככל שאני יכולה בשבועות הקרובים ולנסות לחשוב קצת במנותק מזרם החדשות הרגעיות. לא בטוח שאצליח, אבל אנסה.
אתם תמשיכו להעניק לי השראה.
Saar Fux
Amir Katzir


אהבו: 4,646. הגיבו: 1,599. שיתפו: 244.
{% trans 'Tags' %}: