הי זאת שלי, על ילדות בצל השואה, על משפחתי הגדולה שהוכחדה, על הצווי המוסרי שבכך, ועל ה"תהליכים", שלא רק שמותר לדבר עליהם, אלא חובה לעשות זאת, בכל דור ודור.

כילדה של שני ניצולי שואה, תמיד קינאתי בילדים שהיו להם סבא וסבתא. כאמא, זה מוזר לי עד עצם היום הזה לשמוע את הילדים שלי אומרים בנונשלנטיות "סבתא עליזה" או "סבתא חנה", בתוך שיחה אגבית על ענייני יום יום.

זו רק דוגמא קטנטנה ואפילו לא חשובה לכך שלהיוולד אל תוך המטען הכבד הזה, הפך אותי למי שהיומיום הוא לא נונשלנטי ומובן מאליו בשבילה. זה לחיות תמיד בתחושה של אחריות כבדה לכל מה שקורה מסביב, ולחוש אשמה אישית בכל עת שמתרחש משהו שהוא לא צודק, לא מוסרי, מרושע.

זו לא התיפייפות, זה מצב נפשי ותודעתי אמיתי. והוא מגיע משם. כי מעבר לילדות המורכבת בצל הזוועות שחוו שני ההורים שלי, והמיתות הזוועתיות שבהן הומתו אהוביהם, נשים וגברים וטף, יש משהו מאוד מונומנטלי, מאוד מעצב תודעה, בהכרה התמידית בכך שהגזע העתיק של העץ המשפחתי שלי נכרת ונגדע ברשעות אנושית מזוויעה שאין לתאר.

ובעיקר: שמה ששרד, צמח ולבלב מהעץ הזה, הם ענפים דקים ורכים מאוד מבחינה היסטורית. ענפים שאנחנו בעצמנו קובעים אם יהיו לאילן יפה ואיתן, או לגידולי פרא.

אציין ואזכיר, כפי שאני עושה מעת לעת ואמשיך לעשות כל עוד נשמה באפי, חלק (קטן) משמותיהם של מאות בני משפחתי שנספו בשואה.

משפחתו של אבי זכרו לברכה משה יחימוביץ':
סבתי רשקה רשל יחימוביץ' שאני קרויה על שמה, ואחיו של אבי - דודים שלי חיה, אסתר, יוסף, אברהם ויעקוב שעל שמו קרוי קובי אחי, הם ועשרת ילדיהם, אשר ככל הידוע נרצחו כולם בגטו לודג'.

משפחתה של חנה יחימוביץ', אמא שלי, תיבדל לחיים ארוכים:
סבתי ברנה פטמן - שבעת אחיה וארבעה עשר ילדיהם – וסבי אפריים פטמן, היו בגטו ורשה ונרצחו בטרבלינקה, יחד עם דודי אברהם פטמן בן השש, אח של אמי שעל שמו קרוי אחי אבי.
אתם נספו גם צירלה פיירניק סבתא רבא שלי ואחותה לאה.

משפחתו של שמעון זיו ז"ל, הסבא של ילדי גל ורמה, מצד אביהם נועם: אמו, חנה זילברמן שנשלחה באקציה הגדולה לטרבלינקה, אביו הנריק זילברמן, שמת בגטו, ושבעת דודיו על ילדיהם, שנשלחו אף הם לטרבלינקה: סבינה, שלמה, גולדה, משה, ראובן, רוזה ורומן.

נולדתי אחרי שמתתם, אבל לעולם לא אשכח אתכם.

ולעולם לא אשכח את הצווי המוסרי שבמותכם. מצד אחד, הצווי להיות חזקים ואיתנים ועצמאים במולדת משלנו. ומצד שני לבדוק את עצמנו שוב ושוב אם המפעל המפואר שהקמנו כאן ביחד, הוא מפעל ראוי וצודק.

השבוע פרסם עמרי מניב, בחדשות 13, הקלטות של רבנים בכירים מהמכינה בעלי, ובהן שפע של דברי בלע נחותים מוסרית, היסטורית ואינטלקטואלית על השואה ולקחיה.

"כן, אנחנו גזענים", סחו לפי תומם. "כן, יש תכונות גנטיות של עמים." היש בכלל מלים לתאר את הסילוף והשיבוש בכך ש"מחנכים" בני עמנו, העם שנפל קורבן לגילויים התפלצתיים ביותר של הגזענות, מאמצים את תורת הגזע?

ואם לרגע חשבתם שמדובר בסוג של טפשות ובורות, מגיע ההסבר המנומק מאוד: "הומניזם, כל התרבות החילונית שאנחנו מאמינים באדם, זאת השואה. השואה באמת זה להיות פלורליסטים, להאמין ב'אני מאמין באדם'. זה נקרא שואה".

זה כבר אגרוף בלב: לקחת את לקחי השואה הזכים והצלולים ביותר, ולטעון שהם, הם בעצם השואה.

ולכן, ראוי לחזור על מקצת הדברים האמיצים, הפטריוטיים, המוסריים שהתעקש לומר סגן רמטכ"ל אחד, לוחם אמיץ ומהולל גם בשדה הקרב, ביום השואה לפני שלוש שנים, ובעטיים הוא גם "הוכתם" ולא מונה לרמטכ"ל. דברי האלוף במיל' יאיר גולן:

"השואה חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם, גם כשאדם זה הוא אנו עצמנו. אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום.

הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר. אין יותר קל ופשוט מלעורר חרדות ומלהלך אימים. אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות.

ביום השואה ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית. למעשה, יום השואה הוא הזדמנות לחשבון נפש. אם יום הכיפורים הוא יום חשבון הנפש הפרטי, אז ראוי ואף הכרחי, שיום השואה יהיה, גם, יום חשבון הנפש הלאומי, ובחשבון הנפש הלאומי אנו חייבים לכלול תופעות עוכרות שלווה.

ביום השואה, עת אנו מתייחדים וזוכרים את ששת המיליונים מבני עמנו שנטבחו על אדמת אירופה, חובה עלינו לזכור את החיים כאן, ולשאול עצמנו מהי תכלית חזרתנו לארצנו, מה נכון לקדש ומה לא, מה נכון להעלות על נס ומה לא, ובעיקר - איך עלינו לממש יעודנו כאור לגויים וכחברת מופת.

רק סוג כזה של זיכרון יש בכוחו להוות מצבה חיה ונושמת לבני עמנו, מצבה ראויה, מצבת אמת. נדע אנו לחיות חיים ראויים בשם זיכרון הקורבנות ולמען דורות שעוד יבואו. ונודה על הטוב בו זכינו, ונזכה לשומרו, ונלחם עד כלות, אם נדרש, כנגד כל צורר ואויב, ועל זכותנו לבנות, ועל חובתנו לדבוק בטוב."

בתמונה: אבא שלי ואני

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 1,785. הגיבו: 90. שיתפו: 146.
{% trans 'Tags' %}: