היום ה-5 ביוני, אנחנו מציינים כבר 52 שנים לכיבוש.

יש מי שמנסים לנצל את השנים שעוברות כדי שנתרגל, כדי שנתעייף לשמוע על הכיבוש. יש כאלה שניסו להפוך רק את עצם השימוש במילה ״כיבוש״ ללא לגיטימי. אבל מול כל הניסיונות האלה - יש מציאות, יש אמת. יש שלטון צבאי בשטחים, סכסוך דמים, ומלחמות חוזרות.

תראו מה קורה בעזה, בכל כמה חודים אנחנו מתעוררים להסלמה פעם שצובעת באדום את דפי העיתון לצד תמונות קשות משני צידי הגבול. אבל על עזה חייבים לדבר גם כשאין כותרות בעיתון. במקום לשבת באולפני הטלוויזיה בעת הסבב ולפרשן אותו, צריך למנוע אותו. רק היום בהארץ נחשפה שיטת הענישה הקולקטיבית של הגבלת שטח הדייג לתושבי עזה. בדיוק הפוך ממה שתושבי העוטף מבינים ואומרים לי בעצמם ״כל עוד השכנים שלנו רעבים, לנו לא יהיה שקט״. הפתרון לעזה צריך לצאת לדרך עכשיו, בעת שקט יחסי, במינוף הפסקת האש ובמו״מ עם כל העם הפלסטיני. כולל בגדה.

כל עוד לובי המתנחלים ימשיך להחזיק את נתניהו באזורים הרגישים, גם תושבי העוטף ימשיכו לסבול. כי הפתרון הוא פתרון כולל. בשנת 96׳ נתניהו רץ עם הסיסמא ״עושים שלום בטוח״. מאז הוא עבר לבטוח שלא עושים שלום. במקום לרוץ לרשימת המתווכים שעומדים בתור כדי להביא את ההסכם המיוחל, בוחר נתניהו דווקא לנצל את הקשרים הטובים שלו עם ההנהגה האמריקאית כדי לדחות את פרסומי ההסכם, בשביל להשיג כמה שיותר עבור ההתנחלויות וכמה שפחות לישראל.

סיפוח הוא אולי מתנה לסמוטריץ׳, בן גביר ושאר השותפים הטבעיים, אבל הוא עונש לאזרחי ישראל. עונש שאנחנו משלמים עליו כל יום, כל שעה, כבר 52 שנים.

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 532. הגיבו: 226. שיתפו: 58.
{% trans 'Tags' %}: