דברים שכתב השר צחי הנגבי על אמו היקרה, גאולה כהן זכרה לברכה.

״אמא שבה אתמול אל אדמת ירושלים.

ירושלים, שבה נולדה אימה, דור שביעי למשפחות הרובע היהודי בעיר העתיקה.

ירושלים, שעליה חלם אביה, שנישא על כנפי נשרים מתימן לציון.

ירושלים, שעליה נלחמה כשיצאה בגיל 16 לגרש, עם חבריה למחתרת, את השילטון הזר מן המולדת.

ירושלים, שבה נמלטה מסוהריה כדי לשוב אל שדה הקרב לעצמאות ישראל.

ירושלים, שבה אהבה, למדה, ילדה והתגוררה מרבית ימי חייה. ולמענה חוקקה את החוק שהיה לפיסגת הישגיה בכנסת: "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", שמעגן את זיקתנו לבירת הנצח, לא רק בלבבות ובתפילות אלא גם בחקיקה הרשמית של מדינת ישראל.

בהציגה את החוק במליאת הכנסת בשנת 1980 אמרה אמי: "חוק בעברית משמעותו גבול. "לבלי חוק" פירושו "לבלי גבול". אם אתה לא שומר על הגבול - הגבול לא שומר עליך. אם לא נשמור על "חוק ירושלים", "חוק ירושלים" לא ישמור עלינו". המשפט הזה מתמצת את כל הוויתה של אמי: מחוייבות אין קץ לשמור מכל משמר על ציפורי הנפש של האומה. על הריבונות בארץ, על שלמות הארץ, על ביטחונם של תושבי הארץ, על עתידם של ילדי הארץ, על קיבוץ כל הגלויות אל הארץ.

לאחר שנחקק חוק ירושלים, היו שגרירים של מדינות שעזבו במחאה את הבירה. אמי לא התרגשה. לעיתונאים שביקשו את תגובתה השיבה: "ירושלים עמדה על תילה כבירת העם היהודי אלפי שנים לפני שהמדינות הללו באו לעולם. והיא תישאר בירתנו גם כשהשגרירויות ישובו כפי שהלכו".

כאשר נשיא ארה"ב החליט לפני שנתיים להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, לא הייתה מאושרת מאמי. היא הייתה מרותקת לכסא גלגלים, חלשה מאי פעם, כבר לא המנהיגה העוצמתית והאנרגתית שהכרנו.

אבל בשורת היום ההוא הזרימה בעורקיה אושר עילאי. היא הרגישה בעצמה כמו ירושלים של מעלה: התגלמות של רוח ושל אמונה, שמכאובי הגוף וייסורי המציאות אינם יכולים לה.

לא מעטים האנשים והנשים, כמו אמי, שהקדישו ומקדישים את חייהם למשימת בטחונה, בניינה ושגשוגה של הארץ שלנו. אנשים ממגוון ההשקפות והדעות.

אמי לחמה כלביאה על דעותיה, לא התפשרה, לא התפתלה, לא עשתה שקר בנפשה. אבל היא ידעה גם ידעה להעריך את תחושת השליחות של יריביה, אף שהייתה חלוקה עליהם עד הנים האחרון בנפשה. וגם בין יריביה המרים היו כאלה שניחנו בגדלות הזו.

כך כתב לה דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, יריב אידיאולוגי ופוליטי נוקשה, כאשר פורסם ספרה "סיפורה של לוחמת" בו תיארה את חייה במחתרת: "קראתי ספרך בלב הולם, נרגש ונפעם, גואה ומעריץ. . . אין לי ספק כי "סיפורה של לוחמת" יעמוד כמזכרת גאון ללוחמים עזי נפש שמסרו נפשם על אמונתם בגאולת ישראל. קדוש העט שכתב ספר זה!"

חוש הומור מפותח מעולם לא הייתה אחת מתכונותיה האופייניות של אמי. כשמנהיגה בסדר גודל שלה מעמיסה את כל תלאות עמה על שכמה, אין לה פנאי רגשי להלצות. אבל למרות זאת, עלה חיוך רחב על פני כאשר סיפרה לי מה הייתה תגובתה כאשר שופט בריטי חמור סבר, בפיאת שופטים לבנה ובוהקת, פסק את דינה ל-9 שנות מאסר, לאחר שנעצרה במהלך שידור חשאי בתחנת השידור של המחתרת בתל אביב: "הנאשמת תרצה שבע שנות מאסר על החזקת אקדח לא חוקי, ושנתיים מאסר על שידור לא חוקי!" "תשע שנים?" – לעגה לו אמי בפנים משועשעות – "אדוני השופט, אתה באמת מאמין שאתם, השליטים הזרים בארצנו, תהיו כאן עוד תשע שנים? והסיבה שלא תהיו כאן עוד היא שאתם לא מבינים את הרוח של העם שלנו.

אתה חושב שהחזקת אקדח קטן מסוכנת עד כדי כך שהעונש עליה הוא שבע שנות מאסר, אבל גוזר עלי רק שתי שנות מאסר בגלל שידורי המחתרת, שמגייסים את לב הנוער העברי הלוחם, שמעבירים את המסר שלנו מבית לבית, שמבטיחים שבשורת המלחמה בכם רק תלך ותתעצם עד לניצחון!

גאולה כהן צדקה.
דגל בריטניה ירד מן התורן כעבור שנתיים מיום משפטה, אבל אמי לא המתינה לרגע הזה. היא ביצעה בריחה הרואית מכלאה, שבה אל חבריה הלוחמים, ומאז, שבעה עשורים נוספים, המשיכה לאחוז גם בעט הקדוש וגם באמונה קדושה.

אתמול הבאנו את אמי למנוחת עולמים.

תמיד השתאיתי כיצד בתוך כל המאבקים והמערכות, תוך שהיא זועקת את זעקת ארץ ישראל השלמה, ומדלגת על הרי יהודה ושומרון, וכואבת את כאבי העקירה בסיני ובגוש קטיף, ומרעישה עולמות לשלח את עמה מבין סורגי מסך הברזל, ונרתמת כל כולה להצלת יהודי אתיופיה, לא היה רגע אחד, לא הייתה שניה אחת, שבהם היא לא הייתה גם אמא במשרה מלאה, וסבתא מסורה עד כלות. אנחנו, המשפחה הכואבת, לא נפרדים. נישאר תמיד מחוברים, תמיד זוכרים, תמיד מתגעגעים, תמיד שואבים כוחות אינסופיים מאמי המופלאה, והנצחית.

תהא נשמתה צרורה לעד בצרור החיים!״

הטור פורסם בעיתון ״ידיעות אחרונות״: http://m.yediot.co.il/Articles/5645556


אהבו: 1,041. הגיבו: 165. שיתפו: 61.
{% trans 'Tags' %}: