דברים שאמרתי היום בטקס הזכרון באונ' ת"א:

באוקטובר 1983 התחלתי את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת ת"א. זה היה שלושה חודשים אחרי שנפצעתי בקרב; שנה וקצת אחרי שהחלה מלחמת לבנון הראשונה, שבה נפלו כל כך הרבה מחברי; עשר שנים אחרי שאבא שלי יצא מהבית בצהרי יום הכיפורים וחזר רק אחרי ששה חודשים, משדות הקרב שבהם נשארו כל כך הרבה מפקודיו וחבריו שלו.

מחר אצא בבוקר עם בני לטקסי הזכרון של חבריו לצוות, שנפלו במבצע צוק איתן. קשה לראות את בנך, שגידלת באהבה וברחמים, מתמודד עם אובדן כזה. קשה למצוא דרכים לסייע איך שהוא למשפחות חבריו הנופלים, שהפכו בארבע וחצי השנים האחרונות לחלק מהמשפחה שלי, לחיות עם השכול.

ככל שהשנים עוברות, אני מרבה להרהר על רצף הזמן הישראלי הזה: ילדות, צבא, מלחמה, אוניברסיטה, חיים. אני מוצא את עצמי ביום הזיכרון חומק מסרטי ההנצחה ומהדיונים כבדי הראש על השכול, ובוהה שעות בערוץ 33, שמשדר כתובית אחר כתובית עם שם ותאריך נפילה של כל חללי צה"ל. שורה ארוכה ארוכה, כמו שכתב חיים גורי, של שמות שכל אחד ואחת מהם הוא עולם ומלואו. אני מתגעגע למי שאיבדתי, אבל גם שואל את עצמי מה אני, מה אנחנו, חייבים לאלה ששילמו בחייהם ולא זכו.

כשהייתי נער במלחמת יום הכיפורים, נכתב שיר שמאלצי וכוזב, שהתחיל במילים "אני מבטיח לך / ילדה שלי קטנה/ שזו תהיה המלחמה האחרונה".
מעולם לא הבטחתי לבני הבטחה כזו. תמיד חשבתי שבשכונה שבה אנחנו חיים, בעתיד הנראה לעין, נידרש כנראה להגן על המקום שלנו והאנשים החיים בו איש בתורו, איש בדורו. השאלה הגדולה היא איך נחיה, האם חיינו ומעשינו יהיו ראויים לקורבן גדול כל כך.

הנופלים לא ציוו לנו את החיים. הם רצו לחיות, לחזור הביתה, לממש את הזכות הפשוטה והטבעית ללמוד, לאהוב, לגדל ילדים, להזדקן. אבל מותם בנסיבות האלה, מבחינתי, רק מגדיל את המחוייבות שלנו, לא רק לזכור אותם ולחבק את משפחותיהם אלא להיות ראויים לקורבנם בחיינו שלנו.

ואני אומר כאן את החובה הנגזרת ממנו עבורי, כאדם וכשליח ציבור: לכבד את הקורבן העילאי שהקריבו עבורנו, ואתכם, הנושאים בעול היומיומי של הכאב והשכול; לחיות חיים ראויים ומוסריים, לכבד את הזולת ולעשות טוב; למצות כל אפשרות להבטיח לעצמנו ביטחון ושגשוג בדרכים אחרות, קודם שנטיל צעירים נוספים אל מול פני הסכנה; להבטיח גם שהצבא שבו ישרתו יהיה המוכן ביותר והטוב ביותר למשימתו, ולהשבתם של חיילינו בשלום. ולעשות הכל, ומעבר להכל, כדי להביא את היום שבו נוכל לומר להם: הנה, הבאנו את השלום שלא הבטחנו לכם, אבל אנחנו חייבים לזכרכם, לעצמנו ולדורות הבאים

צילום: דו״צ

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 1,821. הגיבו: 75. שיתפו: 169.
{% trans 'Tags' %}: