לפני כחודש הגיע אלי מייל יוצא דופן. הוא התחיל במילים "אני נכה קשה, סיעודית, מרותקת לבית ובסוף חיי". הכותבת, ליבת קמחי, סיפרה לי שהיא סובלת ממחלה נדירה, שגרמה לה חיים של כאב ומוגבלות וקיצרה את חייה. היא ביקשה לפגוש אותי בגלל עבודתי על חקיקה הנוגעת לסיום החיים בכבוד, וסיימה במילים "לצערי לא אוכל לבוא אליך, אוכל להיפגש רק אצלי, שכן אני מרותקת לבית. ו... יש לי דד-ליין קצר".
נפגשנו כמה ימים אחר כך. מצאתי אשה שברירית, שנזקקה כל חצי שעה לכדורים נגד כאבים - וחזקה מאין כמוה. היא לא ביקשה רחמים או סימפטיה. היא רצתה לדעת, בצלילות וקור רוח מרשימים, מה אפשר לעשות כדי שנפסיק לברוח מהנושא הכל כך טעון הזה, איך מסיימים כראוי חיים שכבר אי אפשר לחיותם, ונישיר מבט אל העובדה שזו תמצית חייהם של עשרות אלפי חולים, רופאים ובני משפחה. מתי הכנסת תעשה צעד, ולו הקטן ביותר, לקרב את החקיקה אל המציאות.
ליבת צדקה, לצערי, לא רק במה שאמרה לי. הדד-ליין שלה אכן היה קצר. בשבוע שעבר נפטרה, לוקחת איתה את נשמתה הגדולה אל העתיד, שבו האמינה.
בשבוע הקשה הזה, שבו אני פוקד יחד עם בני וחבריו לצוות את קבריהם של חבריו, שנפלו בצוק איתן, אני בוחר לחשוב גם על ליבת. כמו הצעירים ששלחנו אל המלחמה ולא שבו ממנה, גם היא הותירה לנו צוואה ברורה: להיות טובים יותר, ראויים יותר, ולעשות מעשה. כדי למנוע אובדן חיים מיותר במלחמה, וכדי לעזור למי שנמצא בסוף חייו ומבקש רק לסיים אותם בכבוד.

צילום: מגד גוזני / הארץ

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 3,508. הגיבו: 437. שיתפו: 573.
{% trans 'Tags' %}: