"תגיד, מה הסיפור שלך עם הר הבית?" היא שאלה ששאלו אותי הרבה לפני שנכנסתי לכנסת.

מאז, לצערי, נאסר עליי לבקר שם.

עד היום, היום בו עליתי לראשונה מאז.

אז מה, בכל זאת, למישהו לא דתי כמוני, ולמאבק הבין-דתי האלים הזה על קדושה וזכויות תפילה.

וכן, אינני דתי. אין לי עניין אישי להתפלל על הר הבית. וכן, אני גם מבין את המורכבות. אני מבין שיש מי שרואים בתפילת יהודים על הר הבית איום/פרובוקציה – ומוכנים "לשרוף את המועדון" על העניין הזה.

אז למה? באמת למה?
יש סיפור שכבר סיפרתי, אבל לטובת אלה שטרם שמעוהו:

מספרים שחיים ויצמן נשאל פעם בבית הלורדים מדוע דווקא ארץ ישראל. "למה שלא תלכו", כך הציע הלורד הבריטי, "למקום יותר נוח? מקום בו פחות צרות ואויבים?".

"אדוני הלורד", השיב ויצמן, "מדוע אתה נוסע בכל סוף שבוע לבקר את אמך הקשישה המתגוררת שעתיים מלונדון, כשיש לך זקנה חביבה לא פחות שגרה ממש מעבר לרחוב?".

כי הרעיון הציוני, אתם מבינים, הוא רעיון שדורש הקרבה. הוא רעיון שיש עמו סיכונים. השכונה בה נמצאת המולדת לא קלה. אבל תארו לעצמכם שהסכנות שארבו ואורבות למיישבי הארץ ומחייה היו מרפות את ידיהם – לא הייתה קמה מדינה ליהודים.

עוד היינו מתגלגלים בין מרוקו לתימן, ורשה ויוון. נוודים ללא בית, עם ללא מדינה. ובין פוגרום לפרעות, בין טבח לעריפת ראש, אונס ושוד, עוד היינו זועקים מגוב ריקבון ועפר: "לשנה הבאה בירושלים", תפילה שכשנישאה אלפיים שנה בגולה, היא לא כוונה לקניון מלחה החדיש, ולא לשדרות ממילא המרהיבות.

היא כוונה למה שהיה בליבם – להר הבית.
כשאתה מוותר על הסמלים שלך, זה לא נעלם מעיני אויביך ויריביך.
בפני טרור והפחדה, מכל סוג שהוא, לא מתקפלים – נלחמים בהם!

ויש גם העניין הזה של חופש. מי שעלה להר יודע על מה אני מדבר. אזור שנמצא בריבונות ישראלית כביכול ("הר הבית בידינו!") ובו חובשי כיפה מוגבלים בתנועותיהם רק כי הם חובשי כיפה (ועל כן חבשתי היום כיפה).

שטח קדוש במדינת היהודים בו עורכים חיפושים בארנקים של אנשים על-מנת לוודא שאינם מכניסים איתם ספר תהילים קטן חס וחלילה, או תפילת הדרך (שנשכחה).

מקום בארץ ישראל בו אסור לאדם אפילו למלמל "שמע ישראל", שמא ייעצר ויורחק במקרה הטוב, או יהיה מושא לצעקות, גידופים ואלימות במקרה הפחות טוב.

ואין, אין כל כוונה לפגוע במתפללים המוסלמים. אין כוונה להיכנס למסגד. הרעיון הוא לתת אפשרות להתפלל לצד כל אדם שמעוניין בכך, לא במקום אף אדם.

הרעיון, הוא רעיון של חופש. וחופש איננו נמצא במקום בו נכנעים לאלימות. חופש יכול להימצא רק במקום בו נלחמים באלימות.

אני מכיר את הטיעון בדבר המאבק בין "צודק" ל"חכם", ואני אומר בצורה הכי ברורה שאפשר: כניעה לאלימות בהר הבית – היא לא צודקת, ולא חכמה.

בבריטניה שלפני מלחמת העולם השנייה, עת משלה גישת ה"פייסנות" של צ'יימברלין שהביאה להסכם מינכן, אמר צ'רצ'יל:
"בריטניה יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה – אך תקבל גם את המלחמה".

בחרו בחופש. בקשו חופש. הילחמו על החופש. שלכם – ושל זולתכם.

(צילום: חיים קרויזר, מטה ארגוני המקדש)

תקלה בטעינת התמונה. אפשר ללחוץ על כפתור הפייסבוק הקטן מצד שמאל כדי לראות את הסטאטוס המקורי

אהבו: 993. הגיבו: 141. שיתפו: 125.
{% trans 'Tags' %}: